ביח"צ נשרוד

הממד הפתטי הוא חלק בלתי נפרד מחיי הלילה; חיים שמפרידים עצמם, מעצם הגדרתם, מחיי היום-יום ונעזרים בחשכה על מנת להסתיר את הפגמים ולהוציא החוצה את מה שאסור. חיים שמקיימים עם עצמם יחסי גומלין הפכפכים, שנעים בין זוהר ורגעים בלתי נשכחים, לעכירות מתסכלת, שנחשפת כשעולה האור. האור הזה לא חייב להיות אור השמש, שמגיעה בסיומה של מסיבה מוצלחת, כזו שנמשכה עד הבוקר; הוא יכול גם להיות תאורה מלאכותית שנדלקת מוקדם מדי בגלל מחסור באנשים. בחיי שאין מראה שמעציב אותי יותר מאשר מועדון עם מוזיקה בווליום מטורף ורחבה ריקה. אלו הם רגעים מעוררי רחמים על כל מי שגורלו קשור בחיי הלילה, שכן במוקדם או במאוחר הם גם יגיעו אליו.

ביום חמישי האחרון התארח במועדון ברזילי המפיק והדי ג'יי האמריקאי חואן מקלין, ולמרות שבסופו של דבר המסיבה הזו נחלצה מסיטואציה מאוד לא נעימה עם רחבה ריקה - בעיקר בזכות הסט המצוין של מקלין שסחב את כל מי שהיה במועדון לרחבה - אי אפשר היה שלא לחוש בפספוס הענק על גבול העוול שהתרחש שם. מקלין הוא אחד הכוכבים הגדולים ב-DFA, הלייבל של ג'יימס מרפי; "Happy House", הריליס הקודם שלו מתחילת 2008 הוא אחד משירי השנה שלי כמו כלום ובפעם הקודמת שהגיע לארץ פוצץ את ברזילי עם אחת המסיבות השמחות באותה עונה (זו גם הסיבה שהוחלט להחזירו). למרות זאת, הוא תקלט בפני מועדון חצי-ריק. רק שבועיים קודם לכן, לצורך השוואה, הגיע ל-PAG, ליין הגייז הסופר-מצליח שנדד למועדון הבלוק, הצמד הולי גוסט - חבריו של מקלין ללייבל - שהם פחות או יותר בעלי אותו פרופיל. ההבדל היחיד הוא שלמסיבה עם הולי גוסט, שהתגלו כדי ג'ייז בינוניים ומטה, אי אפשר היה להכניס סיכה ואילו לזו של מקלין, די ג'יי שהוא אולי לא ריצ'י האוטין אבל יודע להרים את האווירה ומבין רחבה, הגיעו מתי מעט.

אין טעם לחפור יותר מדי בסיבות להבדלים התהומיים הללו בין שתי מסיבות שהיו אמורות להיראות, אם לא להישמע, פחות או יותר אותו דבר. הסיפור די ברור - יחצנות, הייפ וקהילה, לאו דווקא בסדר הזה. ברמה היחצנית מקלין זכה למעט מאוד תהודה ודיבור. במקום לנגן על האקורד הDFAיי מלא ההייפ, לאזכר את הביקור הקודם והמוצלח, להטריף את העיר ולהצדיק את הבמה שניתנה למפיק בסדר גודל של מקלין ופונה לקהל שהוא רחב יותר מהקלאברים הטיפוסיים (חובבי מוזיקה אלטרנטיבית למשל), הביקור הזה עבר בשקט יחסי מצד כל הגורמים. זה לא שהקהל הישראלי מעדיף את הניואנסים היותר דיסקואידיים של הולי גוסט על פני ההאוסיות של מקלין; אם היו מחליפים בין הדי ג'ייז סביר להניח שלא היתה קיימת תנודה במצבת הקהל בשתי המסיבות. במלים אחרות - אין כמעט קהל שמגיע בשביל לשמוע די ג'ייז; רוב הקהל מגיע למסיבות שאומרים לו להגיע אליהן ומבטיחים לו שיהיה בלאגן. הקהל של PAG יודע שזה תמיד מה שהא יקבל; שימו היום את אורי פיינמן ושימי תבורי בק טו בק על העמדה ב-PAG ועדיין תהיה שם קרחנה כאילו אנחנו ב-1999 (נשבע לכם, רבות הפעמים בהן אני אכול תסכול על שאיני הומוסקסואל).

לחילופין לא ברור איך בבלוגספירה ובקרב קהילת הדי ג'ייז המקומיים כולם אוכלים לכולם את הראש על חזרתו של הדיסקו, ספייס דיסקו, קוסמיק דיסקו, איטלו דיסקו ועוד מושגים שנשמעים נורא טוב ברזומה, וכמעט אף אחד מהם לא מראה את הפרצוף שלו כשהדבר האמיתי מגיע לתת כאן סט. מצד שני - ואני לא ציני - יכול להיות שאני ממעיט כאן בחשיבותו של המיתון. יכול מאוד להיות שחלק ניכר מהקהל הפוטנציאלי מרגיש כבר את האווריריות בכיסים והואקום בארנק ומחליט לוותר על יציאות יקרות למועדון, או שבזבז את כל הכסף שלו - ובצדק - על ההופעה המעולה של מארק רונסון. דבר אחד אני יכול להבטיח לכם - ב-PAG לא ירגישו את המיתון.

גם בקרב חבורת טבק עושה רושם שהמיתון לא משחק בינתיים תפקיד. יש לי אולי פה ושם חילוקי דעות מוזיקליים איתם, אבל אין מה לומר - מדובר במקצוענים שיודעים לתת עבודה. ביום שישי האחרון הם הפיקו מסיבה עם הדי ג'יי הקליפורני גאסלמפ קילר על גבול תל אביב-יפו, בין מטה המשטרה לבלומפילד. מלא ילדים הגיעו לשם. מלא. כולם קרועים על מוזיקה ועם מודעות אופנתית ברמה מפחידה. הילדים האלה לא באו כי הם כולם מעריציים של גאסלמפ קילר, אלא כי הם סומכים על החבר'ה בטבק. גאסלמפ (אליו גם התלוו אגוזי שלנו ודיגיטל_מי) ניגן מוזיקה מסביב להיפ-הופ ובתוכו. הוא היה מרשים טכנית (ולא שוויצר), מגוון ומעניין. בואנה, הוא אפילו ניגן את "Scentless Apprentice" של נירוונה (בגלל הביט הרוצח שלו). הבעיה היחידה היתה שכמעט אף אחד - כולל חובבי היפ הופ - מעל גיל 22 לא היה שם, מה ששם אותי בתפקיד המשגיח והפיל כמעט אך ורק עלי את כל האחריות לסובבים. גם במקרה הזה קיים כשל של הקהל המבוגר יותר, שמראש לא רוצה להסתובב בחברת צעירים משמעותית ממנו (הקהל שמזוהה עם טבק), אפילו במחיר של הפסד מוזיקלי. זו החלטה לגיטימית ומובנת, כמובן. יחד עם זאת, היא גם קצת מצערת.