שלילה

מעולם לא הצלחתי להבין מדוע הפך שידור חי של הלוויות לנורמה טלוויזיונית מופרעת שיש לה היצע וביקוש. כאילו לא מספיקה כל חגיגת המוות שעוטפת אותנו בשוטף, קיים גם איזשהו דחף מציצני - בתואנה של אינטרס ועניין ציבורי – להכניס עמוק לתוך האבל כמה שיותר אנשים. הרי כל ישראל ערבים זה לזה, ושכול של משפחה אחת הוא שכול של עם שלם, ובואו נראה אתכם מנסים אפילו להתנער ממנו, יא-חארות-מנותקים-הלוואי-וגם-אתכם-יתפסו-טרוריסטים-באמצע-מומביי.

השמחה בישראל היא חטא גאוותני ששמור לאסקפיסטים; מצב הרוח הלאומי חייב להיות דרוך בכוננות אבל אדומה, או לפחות בחדרה מתמדת. אלו לא חייבות להיות התרעות ממוקדות ביעדים ישראלים, או איום הגרעין האירני; זה גם יכול לקרות לכם ביום היחיד הטוב שאתם חווים. יום שבו לא פוטרתם ואספתם את חברה שלכם לצהריים והשיר שאתם הכי אוהבים מתנגן ברדיו. גם ביום כזה, יום חלום, יכול לקרות אסון.

זה פחות או יותר המסר של הקמפיין הלא ממש חדש של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שממשיך להיות משודר בתדירות מפחידה בכל הערוצים האפשריים ולגבות נפגעי חרדה שבסך הכל יצאו לקנות חלב בסופר. אל לכם, אזרחים יקרים, להתענג על אותן שניות חסד מעטות שבהן אתם חווים רגעים נדירים של אופטימיות. אתם חייבים להיות בכוננות מתמדת ולא להיסחף לאופוריה שמשתלטת עליכם בערמומיות. היה ונפלתם בפח הזדוני שלה והעזתם להעלות חיוך על פניכם, העונש בוא יבוא – זקנה תקפוץ לכם בין הגלגלים וגם אם תספיקו לבלום בזמן, המטרה של הרס אותו יום חלום שכמעט נגמר באסון, הושגה. במובן מסוים זה בכלל קמפיין שמעודד הגירה שלילית.

האחריות, על פי השלטונות, היא של האזרח ולא שלהם. הוא זה שאחראי למחזר כי "זה מטורף לא למחזר" (וגם אם אין לו פחי מחזור מיחזור בשכונה הוא צריך לחוש רגשות אשם); הוא - ולא רשויות האכיפה שממשיכות לתת לעבריינים להשתולל על הכביש ומזניחות תשתיות - גם האחראי הבלבדי על הבטיחות. והאזרח? כל מה שנשאר לו זה לקחת עוד זאנקס ולקוות שתגיע הפרסומת לביטוח של רשות הדואר עם אלי ומריאנו, היצירה הישראלית המצחיקה של הרגע.