או שהחצי פרח שהיא השאירה אצלי הוא החומר הכי טוב שעישנתי בחיים, או שאיילה חסון נותנת פה את אחת ההופעות הקומיות הגדולות בל הזמנים. אפשר ממש לשמוע איך באולפן הקפוץ בירושלים תוהים בקונטרול מי טפטף אמ.די למים של איילה ולמה לא השאירו משהו לעודד שחר. אולי בכל זאת גם הוא קיבל קטנה, אחרי שחסון תיארה את ההומלסים חסרי החיים שמחכים בשעה כזו לבואו של ביבי נתניהו ושחר שאל מהאולפן: את לא מדברת עלינו, נכון אילה? השעון הראה הרבה אחרי חצות.
זה לא היה אירוע הזוי, זה היה היפר ריאליזם. כזה שבסופו, כמו בסרט של קן לואץ', אתה נאנח ופולט לעצמך, אז אלה החיים, הא? התוכנה שהיתה אמורה לייעל על התהליך עשתה בדיוק את ההפך וסיום ההצבעה נדחה בכמה שעות. מיד התחילו דיונים באולפן מי חיבל במערכת, כל צד מאשים את הצד היריב, והרי זה מה שיפה בתיאוריות קונספירציה כל אחד יכול להמציא לו אחת. באולפן שבגני התערוכה הסתובבו מאות ספורות של אנשים חסרי פנים וחיכו לראות על איזה מספר תיעצר הרולטה. חלקם יצאו בערב הזה עם הפרס הגדול, אחרים יחזרו לחיים האפורים שלהם בפרבר האלמוני שממנו באו. גם לאנשים אפורים מותר לחלום והם לא חייבים להסתפק פעם בשבוע בהגרלת הלוטו. הם השקיעו בחודשים האחרונים ימים ולילות למען המועמד שלהם, מרגישים בקצות אצבעותיהם את השררה, כבר ראו בזוית העין את הצלחת, שגם כך יאלצו להסתפק רק בפירורים ממנה, ועשה עימם הבמאי חסד שלא תיעד את החשכה שנפלה על אלה שיצאו משם מובסים. מצד שני, חלום מנופץ יכול לפעמים לספק שוט נהדר.
מי האנשים האלה?
עוד רגע והם ישכחו עד לפריימריז הבאים. הטלוויזיה רגילה לשדר סרטים הוליוודים, עם גיבורים שכל אחד יכול לזהות, טובים ורעים שיכולים לספק הפי אנד או כישלון מפואר. לעומת זאת, קולנוען שמכבד את עצמו היה מתמקד בסיפורו הבדוי של אבי, נניח, מראש העין נניח, שהלך אחרי אסף חפץ נניח, בכל זאת מפכ"ל בדימוס, וחזר משם בסוף הלילה לבד במכונית, עושה את כל הדרך הארוכה מתל אביב הביתה, אולי שם במערכת את "בדד" של זוהר, סוגר אחריו את דלת הכניסה לדירה החשוכה, כשמאחוריו כבר אפשר לראות קרניים ראשונות של שמש. ביבי, האול אמריקן שבשבילו באים לראות את הסרט, אפילו לא יודע על קיומו.
על אף שבעזרת דמיון פורה אפשר לטעון שעם הזקן הבהיר ועצמות לחייו הבולטות הוא מזכיר קצת את קלינט איסטווד המבוגר, פייגלין הוא הרע בסיפור הזה. הוא אפילו לא מבקש להדיח את המלך מכיסאו הוא פשוט מגלם את תפקיד הטרבל-מייקר. בלעדיו בעצם אין כאן עלילה. והמלך צריך אותו: הרי אם הוא מחרחר מלחמה ושואף לפילוג, הרי שביבי מיד הופך לרודף שלום. "המשיח הגיע לכאן", מכריזה חסון כשברקע שוב מתנגן הסלוגן שתפס חזק בעיקר אצל החב"דניקים, אבל ביבי עוד מתעכב מחוץ לאולם, מסדר את הפסוקת בשיער, מהדת את החליפה לגוף, מתכנן את הכניסה.
ואז הם עולים לבמה לקול מחיאות כפיים קצובות: מי הם האנשים האלה? למה הם נראים כמו שהם נראים? איך זה שברחוב שלי לא מסתובבים טיפוסים כאלה? מה הקשר שלי אליהם? אל החבורה הזאת שעומדת על הבמה, מוחאת כפיים ומזמזמת את השורות הבאות: "הליכוד הוא בלב, הליכוד הוא בראש, הליכוד, זה נכון!". מה המצב המנטאלי של העם שהשיר הזה אמור לסחוף? וברגע שביבי מסיים לנאום פתאום כל הטיפוסים האלה קופצים מהכיסא ומתחילים לשיר את התקווה. מי אלה לעזאזל?