פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באסה או קלאסה: "I Like to Move it" של Reel 2 Real

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם: "I Like to Move it" של Reel 2 Real

      זה אולי נשמע היום כמו אגדה אורבנית, אבל היתה תקופה בה ניגנו בגלגלצ מוזיקה חדשה בשעות השיא. זה קרה בראשית ימיה של התחנה, שנראתה אז כהמשך ישיר של צה"ל 2, מגרש המשחקים שנבנה במיוחד עבור ארז טל וריכז את הרוח הצעירה שאפיינה את התחנה באותן שנים. אחרי "זה קורה", תכנית המצעדים המייסדת שהגיש אמיר אשר (ולפרקים גם נדב רביד), שהיתה בתחילה תכנית שבועית והפכה לתכנית יומית שמשודרת ב-19:00, הגיעה "בטריה" הגלגלצית של נדב רביד ומלכיאל גרוסמן, ששודרה בשעות הצהריים, ולא רק השמיעה להיטים עם קבלות, אלא הוסיפה מסביב גם אג'נדה שמחה.

      במסגרת אותה אג'נדה ונימה אישית היו לא מעט שירים שלאו דווקא כיכבו בפסגות המצעדים, אבל זכו לטחינה מטורפת והפכו למעין ריטואל יומי. "ביוטיפול פיפל" של ברברה טאקר, למשל - בדיעבד אחד משירי ההאוס הגדולים של כל הזמנים - היה אחד מהם; גם "Funk That" (על משקל fuck that) של סאגאט - עוד קלאסיקה שהתהוותה - עם הטקסט הנרגן שלו היה ביניהם וגם "I Like To Move It" של ריל 2 ריל. בעוד שהשניים האחרים הצליחו להישמר מבלי להישחק, כנראה מכיוון שמעולם לא באמת היו להיטי ענק מחוץ למועדון, "איי לייק טו מוב איט" הפך ללהיט ענק שמחזיק מעמד, בסיטואציות שונות, עד היום.

      ריל 2 ריל היו צמד ניו ג'רזאי שהורכב מראלפי מוניז ואריק מורילו, די ג'יי ברמה גבוהה ולימים הבעלים של הלייבל החשוב Subliminal. את הסינגלים הראשונים שלהם הם הוציאו בלייבל האפילו עוד יותר חשוב סטריקלי רית'ם (אם אתם באמת מתעניינים לפני שנה בערך הוא חזר לפעילות), שם הם גם החלו לשתף פעולה עם מארק קוואשי, שהיה ידוע גם בשם The Mad Stuntman, ראפר ממוצא ג'מייקני שהוסיף לקטעים של ריל 2 ריל ממד דאנסהולי, והיה - בין אם תאהבו את זה ובין אם לאו - סוג של פורץ דרך בכל הקשור לשילוב של האוס ורגאיי (מה שיכול להסביר את העובדה שהוא עובד גם היום).

      "Go On Move", הסינגל הראשון בהשתתפותו של הפעלולן המטורף עוד היה להיט אנדרגראונד יחסי, אבל הריליס שהגיע אחריו והוחתם בסכום חסר תקדים עבור קטע האוס היה כבר משהו אחר לגמרי. מהרגע הראשון היה ברור ש"איי לייק טו מוב איט" הוא משהו אחר. הוא היה ערסי - כמו ניו ג'רזאי טוב עם חליפת פוטר תואמת, בריליינטין בשיער ושרשרת מוזהבת על הצוואר- מבלי להתנצל. הבייסליין המלודי שלו, זה שנותן את ההוק המרכזי בשיר, נמצא כל הזמן בעלייה מתמדת ונדמה שהוא הולך לפרק בכל רגע את הרמקול; המקצב שלו הוא גראז'י-Fאנקי ומהיר ויש בו די והותר צפצופים ואזעקות שמכניסים בו רוח רייבית. אבל בינינו, כל אלה הם רק תפאורה להצגה שדופק כאן המאד סטאנטמן עם פלואו רצחני וסילוני במבטא ג'מייקני כבד והמנטרה שחוזרת "אני אוהב להזיז את זה, להזיז את זה/ אני אוהב להזיז את זה להזיז את זה/ אתם אוהבים להזיז את זה, להזיז את זה".

      הבעיה של "איי לייק טו מוב איט", הוא שכשם שהוא מתרומם על גבי הפלואו של המאד סטאנטמן, הוא גם מתרסק עליו. באיזשהו שלב במהלך השיר הטונים שלו הופכים לצורמים ועמוסים, שלא לומר טורדניים. בשיר שהוא בסך הכל שלוש ורבע דקות, לעייף החל מהאמצע זה הרבה יותר מדי בשביל המאזין. "איי לייק טו מוב איט" הוא מהשירים האלה שכשהם מתנגנים פתאום אתה מבסוט, אבל אחרי קצת יותר מדקה נמאס לך מהם לגמרי ואתה בכלל לא מבין מה מצאת בהם. יש בו הרבה מהלכים שאם מבודדים אותם נשמעים הגיוניים וראויים, אבל החיבור של כולם יחד לא עובד כשלם. הערסיות שלו חיננית בבוטות שהיא מקרינה, אבל היא גם זו שמונעת ממנו להפוך לקלאסיקה אמיתית; לשיר הזה שגם אחרי 15 שנה אתה שמח בכל פעם שאתה שומע אותו ולא מסוגל להעביר תחנה. בטח לא כשהוא הפך לפסקול לסרט מצוייר ובינוני למדי. במלים אחרות, מדובר בבאסה.

      ריל 2 ריל, "I Like to Move It" - באסה