שירת הכדורגל

תמיד יש שם 'נזעקתי', אבל לא, לא 'נזעקתי' ולא בטיח. אי-מייל קטן מהסופר, מארגן הטורניר (והקפטן!), אסף גברון, הקפיץ לי עבר. הוא שאל אם אני יכול להיות שותף לנבחרת המשוררים והסופרים בכדורגל. משם, כל מה שרציתי זה לעלות על כר הדשא ולשחק. עכשיו. ומיד. לחזור לאינסטינקט הראשוני שלי, לאהבה הראשונה שלי - כדורגל. לחזור לאני האמיתי שלי. אני הכדור. אני המגרש. אין מספיק מטאפורות לתאר 'כן' בהקשר לתשובתי. המשחק היה נגד גרמניה בחוץ ואליו לא יכולתי להגיע. הוא זרק שיהיה טורניר אי שם בדצמבר בישראל, וסיכמנו שנשמור על קשר. הוא לא ידע, אף אחד לא ידע, שדצמבר היה לי בראש. כל הזמן. כמו אירוע חשוב, או בקיצור - כמו טורניר כדורגל.

הגעתי לאימון הראשון בחולון ולא ראיתי סופרים ולא משוררים. ראיתי אנשים שמגיעים פעם בשבוע, ופעמיים, ורצים על המגרש. ומזיעים. בלי כסף וחוזים, בלי אוויר, וממשיכים להתאמן, ואחרי זה מעבירים מיילים, ומדסקסים בגובה הדשא. ומשחקים. בהנאה. ובאמת, בלי רומנטיזציה שהיא הרעה החולה על 'כתיבה על כדורגל', מה שהתפתח היה פשוט מאוד; כדורגל. אחרי זה, עם האימונים, הגיע האוויר.

כדורגל זה חבורה של 22 אנשים שיודעים להתנסח ורצים אחרי כדור אחד.

התחילו לשאול אותי חברים על איך זה לשחק ולאמן (בשיתוף אסף סינגל) נבחרת כדורגל של סופרים ומשוררים. הבדיחות היו ידועות מראש. מאופסנות, אז הלכתי איתן הלאה, שיהיה, כי ככה זה בארץ שלנו. כולנו שחקנים מבוזבזים בליגה א' דרום. לכולנו דעה פאנצ'ליינית, שכן כל הארץ הזאת הייתה פעם שחקני כדורגל. זילותו של הכדורגל מתקיימת בגלל קו המשווה של פרישת השחקן; זה ש'הצבא דפק אותו ולא שחרר אותו לאימונים' נמצא שווה ערך למישהו שבאמת 'היה כשרון אבל אף אחד לא גילה אותו', ועכשיו לך תוכיח. הרי כולם נשפכים לאותו ירקון, שם שוחים אנשים שאומרים 'אני הייתי כדורגלן'. אתה לא יכול לעשות עם זה כלום. מה יש לעשות משם? רק לשחק. לפרק בדרך חדשה את המושג, למלא אותו שוב.לפרק אותם.

אני חושב, בזהירות, שאם עלי מוהר היה פה אז הכל היה שלם לטורניר הזה. הסיומת שלו "נפרק אותם", בסיום טוריו הספורטיביים, הייתה הזיקוק של כתיבה וספורט, וכדורגל בפרט. צמד מילים שהיה בו עולם ומלואו; עממיות היציע, המודעות הכתיבתית לאלימות הניצחון, ומעל כל זה, הפשט האמיתי של כל מי שמשחק כדורגל או אוהד כדורגל; לפרק אותם.

אז מיהו משורר? זה שכותב שירה אבל לא הוציא ספר שווה ערך למישהו שכתב ספר אבל כותב פחות טוב? ומשם, מיהו כדורגלן? אחד שמשחק כדורגל בליגה נמוכה או אחד שיושב על ספסל בליגת העל? ומשם; מיהו סופר, מיהו כותב, מיהו משורר, מיהו כדורגלן שכותב? מיהו כותב שהוא כדורגלן? התשובה לכך מאוד פשוטה; מי ששולפים אותו מליגה א' דרום. של הכדורגל, של הכתיבה.

אין לי הרבה ברירות
שכחו אותי, וגם זה רק בעיני עצמי.
אף אחד לא מודע לקיומי, אלא רק מי שצריך -
מי שמסתובב בביבים של המזל. של העשב הצהוב. הדרוך.
בשיפשופי הגליץ' של צד הירך. ברשתות הקרועות
בסימון נקודת הפנדל, הלא קריא.
אני רץ בין מבוגרים עם ספרה 10
שכבר לא זזים, שנאחזים בעבר
שמקבלים עבודה בקו חלוקה של תנובה
תמורת כמה גולים.
שמקבלים קביעות. שמקבלים קביעות מחשבתית. פנסיונרית.
שיושבים במשרד של העירייה ומסתכלים בשעון.
שלא עושים חימום של לפני משחק. שלא עושים הגנה.
ששותים קפה שחור בכוס זכוכית רק שלהם.
שהאפסנאי קורץ להם ומשאיר סיגריה ומצית במקום הקבוע.
שיש להם סיפורים על שחקנים מפורסמים שהם שיחקו איתם
פעם
והם שומרים את זה למחנות אימון ברומניה כדי לספר מי הם.
מי הם?
אני אגמור ככה אם אני לא אצא מפה בזמן. אם לא יקחו אותי.
מליגה א', דרום
אני אהיה מספר 10 שהמאמן נותן לו הנחות באימוני כושר.
אני אקבע לו את ההרכב.
אני אלך לשחק קלפים בבית של היושב ראש וכשהוא ידבר באסיפות
אני לא אראה שהלכנו לאותה זונה ביחד במחנה אימון.
אני אקח את כל בעיטות העונשין שיהיו, הן יהיו טקס שמור רק לי-
אני אתייחס אליהן בכובד ראש, אשים את הכדור על גבעה קטנה שאעשה מחול
של ליגה א'. דרום.
אני אהיה חלק מהם, אם לא יקחו אותי מכאן.
הם אוחזים בסיפרה 10 שלהם כאילו זה מה שיציל אותם
מהנאצים.
הם אוחזים בנעורים שלהם עם תספורת של פעם, תספורת אוחנה
שלא מתאימה להם כבר.
הם לא אומרים להתראות בזמן.
הם אחרי זה נשפכים לעולם בו יש רק טלווזיות ושידורים ישירים לא שלהם,
והחמצות של שחקנים מול שוער.
ורק מחכים.
ורק מחכים.
ורק מחכים שמישהו לידם בסלון יגיד
'אתה היית מכניס את זה'.
ואז הם לא יענו.

ברגומי, בארזי, אנצ'לוטי, דונאדוני, מורדי אלון, עמיחי שלו, אורי קרמן, אסף גברון. רינקון, רדין, איגוארן, אסטראדה, והיגיטה, אורי שרצקי, אודי שרבני, דובי קייך, ליאור גרטי, יהלי סובול. אנדרינואה, וילארויה, ואסקס, פראנצ'סקולי, ניר ברעם, גיא ליכטנשטיין, יחזקאל נפשי, אלי אליהו, אבי שילון. רובן פאס ורובן סוסה, רובן פררה, גיל טשרנוביץ', תומר קרמן, בראקנו, דונגה, אלמאו, ריקארדו וקררה, אסף סינגל, שלומי אביטל, יואב אבני, נועם סלונים, רועי שני. מתיאוס. ואן ארלה. מתיאוס. ואן ארלה.

תודו ששם כמו 'נבחרת המשוררים והסופרים בכדורגל' זה דבר סוריאליסטי. תודו שזה לא מתלבש לכם טוב. תודו שמה שעולה לכם בראש זה בלבולי ביצים על מטאפורות, גוף שלישי מול גוף ראשון, תודו שמה שעולה לכם זה אנשים בוגרים שהיו 'ילדי כאפות' בבית ספר, שאין פס אחד שמתחבר טוב. עשיתם את זה? יופי. עכשיו בואו ביום ראשון ושלישי לראות שאין לכם מושג. כי הבחורים שלנו, מלבד זה שהם מודעים לשימוש ההירואי ציוני נוסח 'הבחורים שלנו' של משחקים בינלאומיים או סתם מלחמות ישראל, הם לוחמים אחד אחד. אנחנו הכדור. אל אל ישראל, ג'יי די סאלינג'ר.

יום ראשון, ישראל- אנגליה, אצטדיון כפר סבא, 16:00

יום שלישי, ישראל- גרמניה, אצטדיון ראשון לציון, 12:00

נותני החסות לטורניר: 'ארומה'.