"צלו של הערפד" מספר את סיפור הסרטתו של "נוספרטו", סרט ערפדים קלאסי גרמני מ-1922 שבוים על ידי הבמאי האגדי פרידריך ווילהלם מורנאו. אלא מה, שבגירסה הקולנועית העדכנית נוסף נדבך מאיים: מקס שרק (בגילומו של וויליאם דפו), השחקן שנבחר לגלם את דמותו של הרוזן אורלק שהוא מין גירסה פיראטית של מורנאו על דרקולה, הוא בעצמו ערפד, דבר שמסבך את העניינים על סט הצילומים כאשר הקאסט מופתע לגלות כי האיש החיוור והמוזר הזה הוא לא שחקן טוטאלי נוסח זבולון מושיאשווילי אלא נשכן צווארים שמנשנש עטלפים אוזי אוסבורן סטייל.
על סמך האינטראקציה הזאת ערפד אמיתי אחד, במאי חסר מצפון שיודע ששרק הוא ערפד אבל מסתיר את העובדה הפעוטה הזאת מהצוות מכיוון שהוא רואה ב"נוספרטו" את ההזדמנות שלו לזכות בחיי נצח אמנותיים וחבורה של שחקנים שלא מבינה למה המקס שרק הזה עושה קולות של שואב אבק מתהלך "צלו של הערפד" בתווי ברור מאליו.
הרעיון החביב, שמתבסס על עקרון ה"גיס חמישי" כפי שנבחן, באופן שונה, בסרט כמו "הנוסע השמיני", לא מצליח להתעלות מעל למשחק ההיסטרי של ג'ון מלקוביץ' (שמגלם באופן חסר חן את מורנאו) ונופל במלכודת עלילתית: אנחנו יודעים שמדובר בערפד אמיתי, הערפד יודע שהוא ערפד אמיתי, מורנאו יודע שהוא הביא ערפד אמיתי לסרט והשחקנים ושאר אנשי הצוות לא יודעים שזה ערפד אמיתי עד שהם מבינים שמדובר בערפד אמיתי אבל אז כבר מאוחר מדי והוא מתחרע להם על הצוואר.
זאת אומרת שהשיאים הדרמטיים מובנים, המתח בנאלי והאפילוג לא מעניין. אין חדשות גדולות לכל אורך הסרט, העלילה ליניארית לחלוטין, וגם מספר סצינות נהדרות המשחזרות קטעים מתוך הסרט המקורי ועושות חסד של רסטורציה מושלמת, לא מצילות את הסרט מחוסר חדוות הנראטיב שמאפיין אותו.
וויליאם דפו, אחד השחקנים הגדולים של הבד האמריקאי, מצליח לשעשע בזכות מה שהוא עושה מדמות הערפד ישות נאלחת, סליזית, כמעט נלעגת, מעט ילדותית, עם אסטמה ובעיית חרמנות קשה שנראית כמו שילוב בין בלה לוגוסי וגויאבה.
שאנשנש את צווארך?
11.11.2001 / 9:55