אנטוני גאודי נולד ב-25 ביוני, 1852. רבים רואים בגאודי את אבי הזרם המודרניסטי שפשט באירופה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, תנועה המשפיעה עדיין על אמנים רבים בכל התחומים כיום.
כקתולי אדוק, זנח גאודי את כל העבודות האזרחיות ודבק באמונתו, כשהוא מקדיש את חייו להקמת הגדולה שביצירותיו, הסגראדה פמיליה (המשפחה הקדושה), אחת מיצירות המופת הידועות בעולם.
ב-7 ביוני, 1926 נדרס אנטוני גאודי באופן מסתורי על ידי חשמלית בברצלונה. בשל מראהו העלוב, בגדיו הבלויים והעובדה שלא נשא על גופו שום תעודה מזהה, סירבו רבים מנהגי המוניות לפנותו לטיפול, מחשש שלא יוכל לעמוד במחיר הנסיעה. בסופו של דבר פונה גאודי לבית חולים עממי. איש לא זיהה את האדריכל הפצוע, עד שכמה מחבריו מצאו אותו ביום המחרת. כשניסו להעבירו לבית חולים אחר, גאודי סירב ואמר: "כאן מקומי, בין העניים."
שלושה יום לאחר מכן, ב-10 ביוני, 1926, הזדעזעה ברצלונה לשמע הידיעה על מותו. ב- 12 בחודש נערכה הלווייה המונית לאדריכל הדגול, שיצירותיו קוראות תיגר על הצורות המקובלות ועל חוקי הטבע. הוא נקבר במרתף הסגראדה פמיליה.
העולם לא ידע עוד אדריכל פורה ומוכשר כל-כך, שהשכיל בדרכו הפשוטה והמקורית להקנות לאמנות זו חירות ומעוף. רבים שאפו לחקותו, אולם מעטים הצליחו להתקרב לרמתו ואיש מהם לא הגיע לגדולתו במהלך הקריירה שלו. מכיוון שגאודי לא שרטט תוכניות ליצירותיו, אלא עבד על-פי הדחף של דמיונו הקודח - שלתחושתו הוענק לו על ידי האל - לא הצליחו עוזריו להשלים את הקתדרלה. רבים ברחבי העולם מכירים על כן את גאודי "כאדריכל האלוהים".
"כנסיית 'המשפחה הקדושה' היא יצירה שנמצאת בידי אלוהים ותלויה ברצון העם...
ההשגחה תביאה לידי גמר בהתאם לתוכניותיה הנשגבות.
פנים המבנה יהיה כמו יער".
אנטוני גאודי
חלק ראשון: האביר
* ברצלונה, 6 ביוני 1926 *
"זה צריך להיראות כמו תאונה, ברור?" אמר האיש במסכה בקול עמוק.
"אל תדאג, א?ס?מו?ד?או?ס. ככה בדיוק זה יראה," ענה אחד משני האנשים הנפחדים שעמדו מולו.
הם הגיעו למערת הקבר בשעה שנקבעה על ידי האיש שנקרא אסמודאוס, לבשו גלימות צמר שחורות וכיסו את ראשיהם בברדסים גדולים. אחר כך פנו אל מזבח מחומש משיש שחור, שלידו המתין להם אסמודאוס. מערת הקבר, מתחת לבית המידות בן שבעת השערים, היתה מוארת בעששיות קטנות שנתלו על הקירות. השלהבות הכחולות נסכו סביב אווירת רפאים. שני פמוטים משני צידי המזבח האירו את דמותו של אסמודאוס, שהכין את הגביע לטקס. באיטיות הניח אותו על המזבח והביט בשני האנשים בברדסים. הלהבה העמומה האירה את המסכה על פניו, שהזכירה מסכה של קרנבל בוונציה. מתחתיה היו מוסתרים פנים שאיש מ"אנשי הכרכוב" לא ראה מימיו. במחווה קלה של יד ימינו הורה להם לדבר.
"עקבנו אחריו הרבה זמן, כמו שאמרת. הזקן הולך תמיד באותה דרך. הוא יוצא מבית המלאכה שלו בערך בחמש וחצי אחרי הצהרים והולך לכנסייה בכיכר ס?נ?ט פ?ל?יפ? נ?ר?י," אמר הבריון הגבוה.
"חתיכת דרך."
"הזקן חושב שזה טוב לכאבי הפרקים שלו," אמר הבריון השני.
מבנה גופו היה מוצק מזה של חברו וקולו הדקיק סתר את מראה פניו האכזריות. אבל במבט שני השניים היו דומים למדי, כאילו הרוע בוחר לעצמו תמיד את אותן הפנים, פחות או יותר.
"הוא הולך לאורך הג?ראן ו?ייה, חוצה את השדרה בערך באזור רחוב ב??אי?לן, לא רחוק מכיכר ט?טו?א?ן, אחר כך הוא ממשיך דרך כיכר או?ר?ק?ינ?או?נ?ה ומשם ברחוב פונ?ט?נ?י?ה עד פ?ו?ר?טה ד?ל א?נ?ח?ל. משם הוא הולך דרך רחוב א?ר?קס, כיכר נו?ב?ה, רחוב ב??יז?ב??ה, א?ר?ק דה סנט ס?ב?ר ומגיע, כמו שאמרנו, לס?נ?ט פ?ל?יפ? נ?ר?י," הוסיף כשהוא מביט ב חברו ומחכה שישלים את הפרטים.
"הזקן נשאר בכנסייה עד שעת הסגירה ואז חוזר באותה דרך..."
"אבל כשהוא מגיע לכיכר או?ר?ק?ינ?או?נ?ה הוא עוצר בקיוסק וקונה את מהדורת הערב של 'קול קטלוניה'. ואז הוא חוזר לבית המלאכה שלו," קטע אותו חברו.
"הוא מגיע לשם בערך בעשר בערב," סיכם השני.
לו יכלו לראות את פניו של האיש במסכה היו מבחינים בחיוך מלא סיפוק. הם בהחלט עשו עבודה טובה. הוא לא טעה כשבחר בהם מבין כל "אנשי הכרכוב".
"הזקן הזה נהיה ממש אדוק. לא להאמין! הוא מבקר שם מישהו?"
"את הכומר אגוסטין מס, בכנסיית ס?נ?ט פ?ל?יפ? נ?ר?י."
"הוא המדריך הרוחני שלו," אישר הבריון בעל הקול הדקיק.
"אתם הטובים ביותר. בגלל זה בחרתי אתכם. אסור שתהיה שום טעות."
"אל תדאג," אמר הגבוה.
השני נראה כמהסס ואסמודאוס הבחין בכך.
"יש בעיה?"
"יש ילד."
"ילד?"
"כן. כבר כמה ימים מתלווה לזקן ילד. הוא מתגורר איתו בבית המלאכה; בדקנו את זה."
"ממתי?"
"כבר כמה חודשים."
"כמה?"
"כמעט שנה... אחד-עשר חודשים."
"מה עושה ילד בבית המלאכה של זקן מטורף?"
בזמן ששלושתם שוחחו נכנסו למקום עוד חובשי ברדסים. הם התמקמו בצורה מסודרת, במרחק כמה מטרים, מאחורי שני הבריונים שדיברו עם אסמודאוס. הם נעמדו על המרצפות השחורות-לבנות, הסדורות כמו לוח שחמט, ודקלמו מילים משונות. ככל שחזרו עליהן הלכו והתעצמו המילים עד שהיו למלמול מתכתי, עמוק, שנשמע כאילו בקע ממעמקי האדמה.
אסמודאוס חזר וניסח את השאלה בלחש, כמעט כאילו דיבר בינו לבין לעצמו: "מה עושה ילד בבית המלאכה עם זקן מטורף?"
"בבקרים הם משוטטים לפעמים בלי מטרה," ניסה בעל הקול הדקיק להפחית מחשיבות הענין. "ואחר הצהרים הוא מלווה אותו למיסה. אני לא חושב שאנחנו צריכים לחשוש מילד. אנחנו יכולים..."
"לא!" חתך אסמודאוס. "שתי תאונות יעוררו יותר מדי חשדות."
"אל תטריד את עצמך בגלל הילד, אנחנו ננטרל אותו. הוא בסך הכול ילד."
"הוא קרוב משפחה שלו?"
"כנראה לא. הזקן חי בבית המלאכה כמו נזיר. הוא טיפוס מוזר מאוד."
"כן, מאוד מוזר. אדם אבוד. אני מקווה שתמסרו את נשמתו לאלוהים עד מחר בערב. אז תביאו לי את סודו."
"הוא נמצא אצלו כל הזמן?" שאל בעל הקול הדקיק.
"כל הזמן. הוא אפילו ישן איתו," השיב אסמודאוס. "חסלו אותו, חפשו בחפציו ותביאו לי את הסוד. לא יהיה לכם זמן רב עד שכולם יתחילו להתקהל שם, אבל יהיה מספיק. אני לא רוצה תקלות."
"לא יהיו תקלות. אתה יכול לסמוך עלינו."
"אני מקווה."
גם הם קיוו. לטובתם. שניהם ידעו שאסמודאוס אינו סולח לעולם על טעות.
"ד?א?י פ??אר! דאי פאר! דאי פאר!" חזרו ואמרו למנהיג עשרים עוטי הברדסים. התחינה המוזרה הלכה והתעצמה. מה שהחל כתפילה היה עתה לקינת מוות מתישה, להפצרה מטורפת של חבורת משוגעים שחזרו והשמיעו איזה שם מגוחך.
"ד?א?י פ??אר!"
אסמודאוס הושיט את ידו אל שני הבריונים והם נשקו לאבן השוהם השחורה על טבעתו, סמל הכוח שלו. הזעקה הפכה לקורעת לב, על-אנושית כמעט. שני הבריונים טבלו את ידיהם בדם בכלי המתכת שהחזיק קודם לכן אסמודאוס. האחרים עברו על פני המזבח בסדר מופתי וטבלו גם הם את ידיהם בגביע המתכת השחור.
קול התפילה הגיע לשיאו. חובשי הברדסים החלו להתנודד כגלים, הם הושיטו לפנים את ידיהם המגואלות בדם.
קולו היבש של אסמודאוס פתח את הים האפל ושני הבריונים יצאו מהמקום כשהם עוברים בין שתי שורות חובשי הברדסים ומותירים אחריהם שובל של דם. לפניהם עמדה משימה.
לאחר שעברו חזרו הגלים הקודרים וכיסו את המעבר. המתכנסים בכו, צעקו את השם כשהם כורעים על ברכיהם ומשתטחים על הרצפה, כאילו נשלטו בידי איזה כוח מטורף. הם ליקקו את נתיב הדם שהותירו אחריהם שני הנבחרים.
"ד?א?י פ??אר! ד?א?י פ??אר!"
האיש המכונה אסמודאוס נותר לבדו במערת הקברזמן קצר לאחר מכן. סוף-סוף, לאחר זמן כה ממושך, הסוד יהיה ברשותו. הזקן היה יכול להיות הטוב שבאנשיו, אבל אי-אפשר לשרת את אלוהים ואת השטן בו-זמנית. מאז שנותיו כסטודנט החל ללמוד את סודות הידע העתיק, את מסתרי אומנותו של הבנאי המומחה. אנשי הכרכוב ניסו לפתות אותו באותם ימים, אך הוא סירב להצטרף לחבורתם. אויביהם, 'שבעת אבירי המוריה', שבו את לבו. מאוחר יותר, בהשפעת הפטרון רב העוצמה שלו, לאחר שכבר נגלה לו הסוד, הפך לטוב שבהם והתעלומות הופקדו בידיו.
אבל אנשי הכרכוב עמדו כל הזמן על המשמר, ועקבו במשך שנים אחר כל תנועותיו. הזקן זכה בכישרון ובהתגלות, בצו האלוהי להשלים את את היצירה הגדולה. אנשי הכרכוב ביקשו למנוע זאת. הזקן לא יבוא לעולם בשערי הארץ המובטחת, ממש כמו משה רבנו. לא תהיה ארץ מובטחת.
אסמודאוס ידע עד היכן הגיע. הזקן עמל כל חייו כשכל מעייניו נתונים לרעיון אחד בלבד, ועכשיו עמד הרעיון להתממש. הוא שירטט את המפה, פיתח את תוכניתו במשך שנים, הכיר את המיקום הנכון, את הנקודות, את מראי המקום, את המבנים, את שילוב הסמלים המדויק, את שפת הסתרים. אנשי הכרכוב הניחו לו במשך שנים, ומרגליהם דיווחו על כל התקדמות. הם לא הפריעו לו, לפעמים אפילו עזרו לו. הוא עבד בשבילם בלי שידע זאת. הם ידעו מהרגע הראשון מתי והיכן תתבצע המסירה.
כעת הגיעה שעת מותו.
"ד?א?י פ??אר," חשב אסמודאוס. "אלים זהים. ברצלונה, עיר השניו?ת הנצחית - היא נוסדה על ידי הרקולס, אל השמש והאור, וגם בידי הלבנה, האלה טנית, האפלה. העיר הנבחרת. ד?א?י פ??אר. הנה הגיעה שעתנו."
אסמודאוס ידע להסתיר את אישיותו האמיתית, ולכך היתה חשיבות עליונה. לו בלבד היתה גישה למסדרונות הסודיים. הוא חיכה זמן סביר עד שידע לבטח שהוא לבדו. עתה ישיב לעצמו את מראהו כאזרח מן השורה. הוא יצא מכורבל בשכמייתו השחורה, כשהוא אוחז מקל בידו השמאלית. שניים משומריו האישיים המתינו לו בחוץ. הנהג פתח לפניו את דלת ה'היספנו-סוויסה' שחנתה על המדרכה. הוא סימן בידו וכולם הבינו מיד למה כוונתו. בטרם הספיק להתרחק מטרים אחדים שיתק אותו רעש מחריש אוזניים, אחר כך נשמעו כמה יריות והמולת צעקות. שני שומרי ראשו התקדמו כמה צעדים למרכז הרחוב. אחד מהם התקרב אליו ואמר לו: "הם מהאיגוד. הערב יש להם עבודה, לא בטוח ללכת ברגל, הם פועלים באזור הזה. עדיף שתעלה לרכב."
ברצלונה היתה עיר מסוכנת, אך לפעמים העדיף ללכת ברגל, לחזור הביתה ללא ליווי גם אם נדרש לכך אומץ-לב. אותו לילה היה מיוחד, הוא חש צורך לצעוד לבדו, להתעמת עם הסכנה, לתעות בין הצללים. הוא ביקש להרגיש את עוצמת האפלה, להיזכר בזמנים רחוקים כששמו היה ב??יט?רו? והוא לא היה אלא נסיך השואף להיות אסמודאוס החדש. ככה זה תמיד, כבר מאות בשנים. עתה תפס את מקומו ב??יט?רו? אחר, נסיך אחר, שעד מהרה יהיה אסמודאוס החדש.
עד מהרה נעלמה הצללית שלו באפלה. רק הערפל וכמה זונות זקנות עוד נותרו ברחובות, בצחנה שעלתה מנמל ב?ר?צ?לו?נ?ט?ה. הוא נחבא באפלת המבוא של אחד הבתים, המתין דקות אחדות, עטה שוב את המסכה והמשיך בדרכו תחת האכסדרות. הקיץ עתיד היה להיות חם במיוחד. הוא הביט בבניין הבורסה בעברה האחר של שדירת איזבל השנייה. לא היה שם איש, אף נפש חיה. בשעות אלה האזור הזה של ברצלונה היה לעיר צללים. זה מצא חן בעיניו. הוא הרהר בכך כשמישהו תפס בזרועו.
"רוצה לבלות איתי קצת?"
הוא הסתובב ומשך את זרועו. היד שנגעה בו היתה ידה של אשה מפלצתית, יצור מעוות, מלוכלך ומסריח, שק מחלות.
"עזבי אותי!"
"אתה מכוער כל-כך שאתה צריך לכסות את הפנים שלך? אני דווקא אוהבת סוטים."
הוא היה יכול להרוג אותה, אבל הבחילה שעוררה בו הצילה את חייה. הוא התרחק במהירות, חצה את רחוב א?ב?ינ?יו? וכעבור כמה דקות נכנס לפלאסה ר?יא?ל.
הוא רצה לראות אותם שוב.
בין עצי דקל, על-בסיס אבן, עמדו שני פנסי הרחוב בעלי שש הזרועות, על מנורות הארד, הברזל והזכוכית שלהם. הוא הניף את מקלו והחל לחבוט בנחש הברזל שהתפתל על אחד מהם. המהלומות הדהדו בכיכר.
"הי, משוגע! מה עשה לך הפנס המסכן?"
הוא הסתובב וראה את השיכור המתנודד שעקב אחריו. השיכור הביט בו. עיניו היו הדבר האחרון שהאומלל ראה בחייו. הפחד שיתק אותו. בתנועה מהירה משך אסמודאוס את ידית המקל שלו ונעץ את הלהב הנסתר בלבו של האיש.
אחר כך חייך בסיפוק. הלילה יישן היטב.