אני, עצמי ואנוכי

היבריס. היבריס הוא רגש שיכול בקלות להפוך לאמונה, כשהוא מונע על ידי התחושה הפריכה כי שום דבר, אבל אשכרה שום דבר לא יכול עליך. אם אתה מוכשר כמו שד אתה מתחיל להאמין במה שאומרים עליך, שאתה אלוהים. ואלוהים, את זאת יודע גם אחרון הספקנים, יודע לעשות הכל, אין עליו ואין מלבדו. שלא כמו איקרוס, קורבן היבריס אחר, קנייה ווסט נגע בשמיים, קיבל אורות מנצנצים לפנים ובכל אלבום הפך לחזק יותר וכן, גם טוב יותר. הפה הגדול שלו שעד לפני 6 שנים שוקם אחרי תאונה שכמעט עלתה לו בחייו, הביא אותו רחוק. רחוק לאללה. כמעט כמו המוסיקה שלו.

ווסט לא הסתיר את כוונותיו מעולם. להיות הגדול מכולם. ויתרה מזאת, הוא בניגוד לגדולים ממנו, לא הסתתר תחת שם, מסכה או פרסונה אחרת – הוא הביא עצמו לזירה. והגאוותן המוכשר שהוא, רק על עצמו לספר ידע. כל שיר וכל אלבום של קנייה ווסט הוא קודם כל ובסופו של דבר שיר ואלבום על קנייה ווסט. וכשאתה חושף את עצמך דרך החולשות, הפחדים, החלומות וההצלחות הגוד לייף הופך לסתם עוד יום של חול. ההצלחה מתחילה לשעמם. אתה גדול אפילו ממנה. עף מעל הכל כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה. קנייה ווסט לקח את כל האגו הזה למקומות דלילי אוויר, למעלה וגבוה מזה. הוא יודע שאנשים אוהבים (או לפחות אהבו) את הכוכבים שלהם כמה שיותר קרוב לשמים. גדולים ובלתי מושגים. אבל שקופים. בזה הוא הצטיין. בקריירה קצרצרה של פחות משש שנים, ווסט הפך ממפיק אלמוני עם תיק גב לכוכב במשקפי שמש נוצצות שכולם מתים לשמוע את מה שיש לו להגיד. גם כשהוא שוב פעם מדבר על עצמו. שלושה אלבומים, אחד יותר טוב מהשני הביאו את הבחור משיקגו שלא סיים קולג' למעלה והרחק מכאן. ואז ערמומית ומקומטת פנים הדודה היבריס – מי שפעם הייתה נימפה שהביאה לעולם עם הרמס את פאן, חצי האל שהפליא במנגינותיו – נתנה לווסט וואחד בומבה ועוד אחת. שום לואי ויטון שבעולם לא יכל לעזור לו כשאמא שלו מתה. שום הופעה מול אלפי אנשים לא יכלה להפיג את כאב הפרידה מהארוסה. אז נזכר קניה במשהו שהוא עושה לא פחות טוב מלדבר על עצמו. תקליט חדש.

לא היה אפשר לעשות את "808s & heartbreaks” אחרת. זה מסוג האלבומים שסינגלים שיצאו, בעיקר "Love Lockdown” עושים להם רע. מסוג האלבומים שאין מה לעשות, לטוב ולרע, צריכים לשמוע אותם ככאלו. כשהוא מפורק ואבוד קנייה ווסט הצליח לעשות אחד כזה. ורק על זה, על האומץ שבחוסר הברירה בלקיחת תפנית מטורפת מכל מה שהביא אותו עד הלום, מגיע לו חופן של ריספקט. זה לא שאנשים יתחילו לחשוב פתאום עליו כזמר. נראה לי שהוא כיוון יותר למוסיקאי מוערך, רציני. וכאלו נחשבים לכאלו בדרך כלל כשהבאסה צורחת את עצמה בשקט בשקט מתוך השירים. וכדי לסגור את זה יפה, ווסט – הראשון שמודע למגבלותיו כמבצע – בוחר להסתתר לראשונה בקריירה שלו תחת מסכה. אוטו-טיון קוראים לזה. לאור העובדה המאד מצערת שבערך כל שיר שני היום נסמך בפזמון על האפקט המעוות הזה, אפשר היה לפטור את ווסט על הסף כמי שממהר לקפוץ על עגלת ה-T Pain וליל' ווין, ולסמן אותו - בהנאה גלויה - כמי שהיה. אך מספיק רק לשמוע את השניות הראשונות של האלבום הזה כדי להבין את מה שווסט הולך להיות.

אלוהים יודע כמה אני שונא את האוטו טיון הזה, אבל את "Say You Will” - שיר הפתיחה המפואר של האלבום העצוב הזה - אני לא מצליח להוציא מהראש. ווסט, הגיבור הטראגי שהוא כרגע, יודע דבר או שניים על איך צריך לפתוח אלבום. בבומבה מדוייקת ואחריה רצף של עוד 4 כאלו, שיוצרות מאסה קריטית ומכריחות גם את אחרון הספקנים להודות שמשהו – או מישהו – נשמע כאן אחרת לגמרי. האוטו טיון הוא לא גימיק שחוק. הוא הצהר דרכו אנו מציצים לנשמת לואי וויטון הרדופה והמאד מיוסרת של ווסט. וקנייה, אפילו כשהוא מפורק, מדבר רק על ווסט, אבל הפעם הוא מכניס אותנו לראבק של הראבק. אל תוך הקרביים. אל שיא הרגש מבחינתו. כיוצר, זו יכולה להיות הסיבה שפתאום הוא שר. כמפיק מחונן עם אזניים מכוונות, הוא עשה את הבחירה הנכונה באוטו טיון. זה מסתדר יופי עם השימוש הכמעט בלעדי בסאונדים של 808 – מכונת תופים מיתולוגית. העבודה עם ג'ון בריון באלבום הקודם לימדה אותו עוד משהו על תיזמורים וכמה כלי מיתר יכולים להיות אפקטיבים כשלא סוחטים יותר מדי את דוושת הכינורות. ווסט, רחמנא לצילן, נהיה צנוע. כן, גם כשהוא מדבר על לטוס במחלקה ראשונה לחתונת אחותו, כשהוא בעצמו מפורק ושבור לב. ניגודיות תמיד הייתה בבסיס יצירתו, הפעם היא נפנית הצידה לטובת רגש.

כאלבום, "808” רחוק מלהיות מושלם. הוא אלבום שלא נמדד בערכים של טוב או רע, כי קנייה ווסט נמדד במדד קנייה ווסט. יש כאן כמה רגעים מביכים כמו "Robocop" ו-"Street lights" שנשמעים כמו גרסאות גרועות במיוחד לשירים הדי טובים האחרים. אבל יש גם כאלו שלא יותירו מישהו אדיש, גם לא ציני במימדים האפוסים של ווסט מודל 2006. ודווקא השירים בהם ווסט חוזר לתת בפלואו הם אלו המרגשים באמת, כמו זה עם ליל' ווין וזה עם יאנג ג'יזי. זה לא שקנייה פתאום נהיה כותב שירים מחונן, אלא שכוכב ההיפ הגדול ביותר של הרגע לוקח את זה פשוט אחרת. אל המיינסטרים הכי לא מיינסטרימי שיצא בשנה הזאת על אלבום. לטוב ולרע. ועדיין מדובר בחווית האזנה שחופשי יש לתת לה סיכוי, במיוחד לכל אלו שמלינים מה נהיה מהיפ הופ לאחרונה. ווסט כרגיל, מחזיק בתשובות משלו לשאלות הללו. וקורבן ההיבריס שלו, הבלון מרוקן האאויר בצורת הלב האדום הוא כרגע התמונה הטובה ביותר של הלואי ויטון דון.