אומרים שכדי להיות גבר אמיתי אתה חייב לגרום ולחוות בעצמך שברון לב לפחות פעם אחת. רוב הגברים נוהגים להשמיט את השברונות שלהם - להדחיק כל זכר של פגיעות ורגישות - ולהתפאר אך ורק בסבל שגרמו לנשים בחייהם והאמת שדי בצדק; אין הרבה גברים שיכולים לחשוף את צפונות ליבם המרוסק לחתיכות ולצאת מזה טוב, או ליתר דיוק לא פתטיים. המנעד הרגשי הגס, שבנוי על האתוס הגברי עליו אנחנו גדלים וגורס כי אסור לנו להיעצב, להיות מדוכדכים ו - שומו שמים - לבכות, לא מאפשר לנו לפתח את הצד הזה בנפשנו; כאשר הוא כבר נפתח, לרוב הוא גם מוצג בצורה מביכה, שמנטרלת כל אלמנט של משיכה ומטילה ספק בגבריות.
מיק ג'אגר הוא גבר קצת אחר. תמיד היה. אפילו השמועות שהזדיין עם זכר אחר, דיויד בואי, לא הצליחו לפגום בסקס אפיל הבלתי נדלה שלו. כבר בתחילת הקריירה הוא שר שירים שדיברו על מר גורלן של הבחורות שזנחו אותו. ב"Heart of Stone" הוא מספר על בחורה ששונה מכל שאר הבנות ששבר להן בעבר את הלב: "לא משנה כמה אני מנסה, עדיין איני מצליח לגרום לה לבכות, בגלל זה היא לא תשבור לא תשבור לא תשבור, לא תשבור, את לב האבן הזה". ב"Playing with Fire" (שלא הוא כתב), לעומת זאת, הוא מנבא את עתידה המר של מישהי - בחורה עשירה שפגעה בו "אמנם יש לך יהלומים ובגדים יפים והנהג מסיע את המכונית שלך, אבל אל תשחקי איתי כי את משחקת באש....עכשיו יש לך יהלומים ויהיו לך עוד, אבל כדאי שתיזהרי בצעדיך, או שתחזרי לחיות עם אמא שלך."
גם בשירם הטוב ביותר של הסטונז, "Under my Thumb" יש נימה של שמחה לאיד כלפי השינוי ביחסי הכוחות ובין זוגתו (סלחו לי על התרגום חופשי)- "תחת אגודלי/ נמצאת בחורה, שפעם השפיטה אותי/ תחת אגודלי/ נמצאת בחורה שפעם פרפרה אותי/ זה עלי - ההבדל בבגדים שהיא לובשת/ עלי - השינוי הגיע/ היא תחת אגודלי/ האין זו האמת, בובה?"
למרות התסמינים המקדימים הללו (ולא רק הם, כמובן - גם "Fool to Cry" הוא שיר על פגיעות גברית), נקודת המבט של "Miss You" נותרה מפתיעה. ראשית, משום שמדובר בשיר דיסקו. הרולינג סטונז, הסמל המובהק ביותר של הרוקנרול, נדמו כמי שנכנעים גם הם לטרנד שבעיני רבים (וטיפשים) נחשב נחות. הם לא האמינו שמיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס, שומרי הסף של הדת לה הם קנאים והאנשים שטבעו והנציחו יותר מכל אחד אחר את המונח "סקס, סמים ורוקנרול", ילכו עכשיו עם חולצות פאייטים, מכנסי טייץ מנומרים וינגנו שירים שאפשר להשמיע במועדון (למרות שבמציאות ג'אגר תמיד היה טיפוס ססגוני והדוניסט שתפור על דיסקו). עם המכשול הזה התמודדו הסטונז בכבוד כשיצרו שיר Fאנקי, עם בייסליין מופלא של ביל וויימן, כשהגיטרה המזוהה כל כך של קית' ריצ'ארדס נשארת בשלה ללא פשרות ופשוט מותאמת למקצב. מבחינת עבודת גיטרה ומורכבות, זהו אחד הרגעים המרתקים ביותר שלו. אפילו הסקסופון שפותח את השיר ומגיע עוד פעם לקראת הסוף לא מצליח לשבור כאן את הגרוב הבלתי ניתן לעצירה של השיר הזה בראשות הפזמון שממשיך לרדוף אותך - "אהאהאההאהאהאה, אהאהאההאהאהאה, אה אה אהה".
הנקודה השנייה שבה "Miss You" הוא אקזמפלר, היא הטקסט. אין כאן התחכמות חבויה, או פואנטה גברית-נקמנית, אלא לב שבור מלא תשוקה וגעגועים מתחילתו ועד סופו. ג'אגר מתוודה בתסכול שהוא ישן לבד, מחכה לטלפונים ונרדף - על ידייך! - בחלומות הלילה. לכל הרוחות, באמצע השיר הוא אפילו מספר כיצד הוא דוחה חברים שמתקשרים אליו כדי לסדר לו בחורות פורטוריקניות שמתות לפגוש אותו. אבל הוא? הוא הולך באמצע הלילה בסנטרל פארק, שר לעצמו וגורם לאנשים לחשוב שהוא משוגע, מרוב געגועים, אליך, ילדונת. כל גבר אחר שהיה שר את המלים הללו היה יוצא מהן חתיכת סמרטוט עלוב, אבל לא מיק ג'אגר. ב"Miss You", דווקא מתוך הגעגועים, האהבה הנכזבת, הכמיהה והלב השבור, הוא הופך אפילו יותר סקסי; הוא כמו פומה (בקליפ הוא גם הולך בצעדי חתול טורף) שהתסכול רק הופך אותה לקטלנית יותר. הוא מקדם הזדהות עם גברים שלפתע לא מפחדים להודות בפגיעותם ומקדם משיכה עבור נשים, שלא מבינות מי זו המטומטמת שלא מתקשרת לכזה גבר, שגם כאשר הוא אמור להיות בעליבותו מתהלך בפאסון של מלך העולם; והוא זה שמבדיל אותו מלהיות עוד שיר דיסקו לאחד משירי הזיונים הכי גדולים אי פעם .
באסה או קלאסה: Miss You של הרולינג סטונז
רונן ארבל
17.12.2008 / 17:32