פרק ראשון: שיכון צדיקים

"היתה לי ילדות נפלאה", אני אומרת לילדים שלי.
"בסדר, שמענו".
"בחיי, נו. אני אומרת לכם. נפלאה".
"בסדר, לדעתך גם הבישול שלך נפלא".
"מה לא בסדר עם הבישול שלי?"
"עזבי, בואי נחזור לילדות שלך".

גדלתי בשיכון ישראלי אפרורי, עם בתים דו-קומתיים, בכל אחד מהם ארבע דירות שיכון קטנות ואפורות. הדבר האקזוטי היחיד ברחוב שלנו היה שמו המסתורי, 'השר משה' - שם שמיד עורר בשומע יצר עז של סקרנות ותאוות גילוי. מי הוא אותו השר משה? רבים היו נופלים במלכודת וטועים לחשוב שמדובר בשר הידוע משה מונטיפיורי אותו גילם לימים יהורם גאון ב'קזבלן', או ב'מבצע אנטבה', תהרגו אותי אם אני זוכרת. או אז, איזה תענוג היה זה להטיח היישר בפניו של השומע, החיוור ממתח ומהתרגשות, את הגילוי המסעיר שהשר הוא משה חיים שפירא, מבכירי שריה של מפלגת הפועל המזרחי (המפד"ל דפעם), ושיכוננו, בהיותו שיכון לחברי מפלגת הפועל המזרחי, התכבד בנשיאת שמו. אגב, מי הוא הפועל המזרחי ובמה זכה דווקא אותו פרענק כחול צווארון, שמפלגה שכל כולה פקידים יוצאי ורשה-לודז' תיקרא על שמו, על כך אפילו לי - ילדה מעצבנת ויודעת כל שכמותי - לא היתה תשובה אז ואין לי היום.

אבל חוץ מזה, כלום, שום דבר. היתה לי הילדות הכי אפורה בעולם. הייתי ילדה אפרורית בשיכון אפרורי, שבו התגוררו אנשים אפרוריים, סתם אנשים רגילים עם מספר על היד, פרוסת לחם תחת הכרית, עוינות לא מוסברת לכלבי זאב והרגלי שינה גרועים. ובכל זאת היתה לי ילדות נפלאה. הספר הזה נכתב כדי להוכיח את זה לילדים שלי.

לגבי הבישול - זה יהיה הרבה יותר קשה.

אני הרגתי את סבתא שלי. כנראה. נכון שהיא היתה קמצנית ורעה, אבל האם זה מצדיק את המעשה הנפשע הזה? במיוחד שמדובר לא סתם בסבתא, אלא בסבתא אמריקאית! מזה קודם כל אפשר להבין שהייתי ילדה נבחרת. הייתי ילדה עם סבתא. הייתי ילדה עם סבא וסבתא. הייתי הילדה עם הסבא והסבתא. הייתי הילדה עם הסבא והסבתא משני הצדדים, תופעה כל כך נדירה בשיכון שלנו, שמי יודע מה אמרו עלינו בחדרי חדרים. לא שיכלו להגיד משהו. בשיכון לא היו חדרי חדרים. לכל משפחה היו שני חדרים וחלונות פתוחים בכל שעות היום והלילה, כך שכל מה שנאמר בחדרים, נשמע מקצה הרחוב עד קצהו.

ואם לא די בכך שהיו לי סבים וסבתות, הרי אלו מצד אבא שלי היו אמריקאים! לא פחות. וזו בלבד היתה סיבה שארגיש מורמת מעם, נסיכת כתר ומועמדת טבעית לכס הנשיאות או לפחות לראשות ועד כיתה שלוש שנים ברציפות. בכל פעם שהייתי מפליגה למחוזות רחוקים על כנפי הדמיון -ההפלגה המועדפת עלי עד היום, בלי מזוודות, בלי מחלת ים, ובלי שעמום נוראי של אכילה בטרקלין האונייה בשולחנו של הקפטן (שם ללא ספק היו מושיבים בת אצולה כמותי, שגם גרה ברחוב השר משה, גם ידעה לקרוא בלי ניקוד בגיל שלוש וגם בעלת סבא וסבתא אמריקאיים) - בכל הפלגה וירטואלית כזאת אל אבות אבותי באמריקה, הייתי רואה את סבא ג'ורג' וסבתא קתרין יושבים בסלון אחוזתם בברוקלין הייטס, כלבם בסקרוויל מתחמם ליד האח, וסבא ג'ורג' אומר לסבתא: "אל תחכי לי ללאנץ', קייט דיר, קבעתי לשחק גולף במועדון עם ריצ'רד ניו המפשיר". כל זאת כמובן באנגלית צחה, שפתם של בני האלים, שעדיין לא ידעתי מילה ממנה אך מצב זה עמד להשתנות, כי יום אחד חזר אבי מהעבודה, פתח את איגרת האוויר שהגיעה מדי שבוע מבית המלוכה ואמר לאמא שלי באידיש: "זיי קומען א?הער" (הם באים הנה).

האם העננה הקודרת שהתעטפה בה אמי היתה בגלל בשורה זו, בגלל שנאצר איים במלחמה על ישראל, או בגלל שהשכנה מלמעלה רימתה שוב בתורנות של שטיפת חדר המדרגות - אני לא מוכנה עכשיו להתחייב, אבל אז לא ידעתי את נפשי מאושר. אמנם חבל היה לי קצת על האחוזה, ומה יהיה על בסקרוויל קשישא, אבל אני אתהלך לי ברחוב השר משה עם הסבא והסבתא האמריקאיים והם יגידו לכולם באנגלית צחה: "זו נכדתנו כחולת הדם. באנו להצילה מציפורני הלבנט".

בינינו, סבתא רוח'ל וסבא שמלקע, משהגיעו, לא הרבו להסתובב איתי ברחוב, ואני לא נורא לחצתי. היה קצת פער בינם לבין שני הוואספים התמירים שאכלסו את דמיוני. סבא וסבתא, עם השטעטעל-שיק שלהם, נראו בדיוק כמו כל אנשי השיכון שלנו, רק הרבה יותר זקנים. מה שכן, אנגלית הם ידעו, פרפקט. לפחות סבתא שלי אשר למראה כל דבר היתה שולפת באנגלית: "וויפל קא?סט עס אין דא?לא?רן?"(כמה זה עולה בדולרים?).
סבא וסבתא הביאו מאמריקה טלוויזיה. שידורי טלוויזיה בארץ עדיין לא היו, אבל את לבנון קלטו. המלה קליטה קצת מוגזמת. מעולם לא קיבל הביטוי "שלג הלבנון" המחשה כה נשגבת כמו בטלוויזיה של סבתא. עשרים וארבע שעות ביממה שידרה הטלוויזיה הלבנונית סופות שלגים, כשמדי פעם ניתן היה לראות, בין מערבולות הקרח, גווייה מוטלת על השלג. מאחר שסרט הקולנוע שראיתי באותה שנה היה 'דוקטור ז'יוואגו' (כן, ראינו כל שנה סרט, אכלנו כל חודש קרטיב, והתפללנו כל בוקר שחרית), המסתיים כזכור במותו של עומר שריף על השלג הרוסי הלבן, אני מאמינה עד היום שבאותה שנה - 1966 למען הדיוק - שידרו בלבנון את 'דוקטור ז'יוואגו' בלופ.

סבתא שלי, לעומתי, בכלל לא התחבטה בשאלה את מה ומי רואים, העיקר שהוא מת, הפסקודניאק. כי לדעת סבתא שלי הטלוויזיה נועדה להראות שני דברים - אנשים מתים ומזוודות מלאות דולרים, ומשניהם - מה שיותר.

בשילוב קטלני של רשעות וקמצנות התהלכה לה סבתי בעולם, זקופה ורעה, גרומה ושטוחה כמו מחברת דפרון חומה 12 דף, ועיניה המוגדלות מאחורי משקפיה מקוות תמיד לצוד מישהו חולה, מיוסר וסובל, שתוכל למשמש בעונג משהו מבגדיו, תכשיטיו או רהיטיו ולהספיק לשאול אותו, רגע לפני שהוא משיב נשמתו לבוראו: "וויפל קאסט עס אין דאלארן?"

לימים, כשזכיתי להגדלת מכסת הסרטים השנתית, והתחלתי לראות היצ'קוק, הבחנתי כי בכל סרט שלו מבליחה מתישהו אשה רעה עם משקפיים, מה שגרם לי לחשוב שהיצ'קוק הכיר את סבתא שלי (ואני כבר יכולה לשמוע אותה אומרת: "הכיר, בטח שהכיר, אבל כרטיסים חינם ראיתי פעם מהפסקודניאק הזה?")

מאז שהגיעו סבא וסבתא מאיגרא רמא שבברוקלין הייטס לדירא עמיקתא בשיכוננו, מרחק מספר בתים מדירתנו אנו, הקפידה אמא שלי לפקוד את ביתם מדי בוקר עם הנץ החמה, לראות מה שלומם. טלפונים לא היו אז, אבל גם אם היו - ספק רב אם אמא שלי היתה מוותרת על מצעד הגאווה היומי שלה לאורך הרחוב, ראשה נישא ועיניה מושפלות בצניעות, דבר בפניה החתומות אינו מסגיר שהיא שומעת את הלחישות משני עברי הרחוב - מהזוגיים "היא מלאך" ומהאי-זוגיים "אשה כמוה אין". כי ככה אמי הצדקת חילקה את העולם, לא לזוגי ולאי-זוגי, כמובן, אלא לאלה שאומרים שהיא מלאך ולאלה שאומרים שאשה כמוה אין.

בסוף הוויה דולורוזה ציפה לאמא, טוב יותר מכל פנטזיה, המסמר האחרון והנוצץ ביותר בצלב שנשאה על גבה. היא היתה דופקת חלושות בדלת, סבתא היתה מזנקת מיד, ערה ולבושה, פותחת, מתלוננת על השעה המוקדמת - אפילו התרנגולות עוד ישנות (כאילו שבמקרר יש בכלל תרנגולות ערות), ואז זורקת מעבר לכתפה לסבא, אף הוא לא מחסידי אומות העולם: "זי איז שוין דא?. זי קא?ן נישט ווא?רטן אויף דער ירושה" (היא כבר פה. כבר לא יכולה לחכות לירושה), ולאמא היתה מודיעה בשמחה לאיד: "צר לנו לאכזב אותך, אנחנו עוד בחיים".

את ברכת השחר הזאת היתה אמא מצטטת באולימפיאדת הקדושות המעונות שהתקיימה בחוג משפחתנו המורחב פעמיים בשנה, ולוקחת את הזהב בהליכה. רק בשנים האחרונות נולד בלבי פקפוק קל, שייתכן - ואני לא אומרת שום דבר בוודאות - שייתכן שאמא שלי, טיפוס תחרותי מאין כמוהו, המציאה את המשפט הזה. אחרי הכול, לא יכול להיות כל כך הרבה רוע בבן אדם אחד, ועוד באדם הקשור אלי גנטית. אבל ילדי טוענים שלהם זה נשמע הגיוני לגמרי.

לרגל חתונתו של אחי, הלכו השתיים יחד לבחור שמלה לסבתא, גם בגלל גילה של סבתי וגם בגלל האנגלית. הנייטיבס הבורים לא דיברו את השפה, ומכיוון שכך, על השאלה הכי חשובה - "וויפל קא?סט עס אין דא?לא?רן?"- שנשאלה באנגלית צחה, לא היו יכולים לענות לה. אמי הלכה אפוא, עם סבתא על תקן של מתורגמנית, בת לוויה ויועצת אופנה וחזרה על תקן של אווה היטלר.
סבתא לא סלחה לה מעולם על גרירתה לתוך פשע הבזבזנות הזה. היום בו נקנתה השמלה ניצב כתף אל כתף עם היום בו הוטלה הפצצה, היום בו נחרב בית המקדש והיום בו ניצח שמעון פרס בבחירות. סבתא, בלי כחל וסרק, האשימה את אמא במזימה מתוחכמת. אמא, כך גרסה סבתא, ביודעה ששמלותיה של סבתא עתידות בסופו של דבר ליפול בחלקה, בחרה את השמלה שהיא עצמה חומדת, ועמלה לשכנע את סבתא להוציא הון עתק (במושגיה של סבתא כמובן. פחות ממה שדרוש לרכישת מכפלת אצל לולה בר - ה'גלית לוי' של אותם ימים) עבור פריט הלבוש היקר, המיותר והמכוער הזה. "כזה כיעור", צרחה סבתא, "על זה הייתי צריכה לשלם? היו צריכים לשלם לי!"
"כולם אומרים שהיא יפה", מיחתה אמא חלושות.
"כולם? כבר הראית לכולם? לא יכולת להתאפק עד מותי?"
"את רומזת שבחרתי שמלה שמתאימה לי..."
" רומזת? עובדה שבחרת אותה לפי הטעם שלך!"
" לפי הטעם של מי רצית שאבחר? של ז'קלין קנדי?"
ככה?! שאמא תרשה לעצמה להשתמש בכלל בז'קלין קנדי, נסיכת החלום האמריקאי, ובתוקף שכזאת אסורה לשימוש למי שאינו בן העם הנבחר - זה היה יותר מדי. סבתא פרצה בקינים והגה והי ולהשלמת נקמתה סיימה במשפט שרשום בטאבו על שם אמא: "שלי יקרה דבר כזה..."

תוך זמן קצר מהגיעה לשיכון התאספה סביב סבתא עדת מעריצות שוטות. מדי יום הן היו עולות אליה לרגל, שיירה של קשישות מורכנות ראש, מוכנות לקבל ממנה את מנת ההתעמרות היומית, בהכנעה, ללא שמץ התמרדות. שש שנים של הליכה כצאן לטבח עשו את שלהן. לסבתא היה משהו טוב להגיד לכל אחת, ותמיד - כמי שהחיים הפרועים באמריקה לא השכיחו ממנה את מוצאה האירופאי - בכל גינוני הכבוד הנדרשים:
"גברת פרידמן, תסבירי לי משהו. כשריבוינו של עוילם חילק את העניינים, לא יכולת לעמוד פעם אחת בתור של השכל, במקום לעמוד שלוש פעמים בתור של הכיעור?"
"בואי אני אגיד לך, גברת פינצ'בסקי, לדג מלוח בסעודה שלישית יש יותר אינטליגנציה מאשר לך, וגם הריח שלו יותר טוב".

אבל לפעמים אפילו סבתא מצאה משהו מנחם להגיד: "הטיפשות הזאת שלך, גברת בוקסבאום, זה המזל שלך. הרי מה הציל אותך מהגרמנים, אם לא זה? עם טיפשות כזאת, מי היה יכול לחשוד בך שאת יהודייה?"

כמו לכל אשה ב'השר משה', גם לסבתא היתה ה"מצווע" שלה - עלוב חיים שכל מטרת קיומו בעולם הזה היא לאפשר לבני המעמד העליון לתרגל עליו גמילות חסדים. בן זוגה של סבתא למצווע-טא?נץ (ריקוד מצווה) היה אדון בוים המשותק. כל יום חמישי היתה סבתא מביאה לו ארוחה חמה שבישלה במו ידיה (תוך שימוש במרכיב העיקרי האהוב על עדתנו מאז ומעולם - מים). אדון בוים המשותק היה מחכה לסבתא בכיסאו, עיניו פעורות מאימה, ופיו פתוח כדי שתוכל לצקת את המרק הרותח היישר לגרונו. לאחר מכן, כטוב לבה בטוב לבה, היתה סבתא טופחת על גבו באדנות ומזהירה אותו שתגיע גם ביום חמישי הבא, אז בבקשה שישתדל לא להתפגר עד אז. באחד מימי החמישי נבצר מסבתא ללכת והיא שלחה אותי. להפתעתי, פתח לי את הדלת אדון בוים המשותק בכבודו ובעצמו ואף הסתובב בין המטבח לכורסה די בקלילות. ואז הבנתי ממה אדון בוים היה משותק: מפחד.
אני לא פחדתי מסבתא. אני לא פחדתי מכלום בימים (וגם מהאקציות שהיו מתרחשות אצלי כמעט כל לילה הצלחתי איכשהו לצאת בשלום), ומהר מאוד מצאתי איתה שפה משותפת - אידיש. אכן, הציפיות לסגל לעצמי אנגלית אוקספורדית קצת נכזבו, אך לפחות שובצתי להקבצה א' באנגלית בזכות ידע מוקדם שהיה לי שהופגן במשפט "ווי פיל קוסט דאס אין דולאר?". בסך הכול הסתדרתי עם האידיש, שהיתה קלה ונוחה לקליטה, ועם היותה חפה מכל זוהר גם הסתדרתי - זוהר, כאמור, היה לי מספיק.

בשבוע הראשון של הטירונות חזרתי הביתה במדים. מיד הלכתי לסבתא להשוויץ. ברחובנו הקטן התייחסו ברגשות מעורבים להליכתי לצבא, אבל עדיין המיס מראה המדים את לבו של הקשוח בשומרי הצניעות. עברתי ברחוב ובקושי נמנעתי מלנופף למעריצים. כשנכנסתי לסבתא, מצאתי אותה קוראת בהתרגשות את הגלויה שלי, שהדוור הביא ממש באותו רגע. את הגלויה שלחתי לה מהיום הראשון של הטירונות, כתובה באידיש ומנוקדת ליתר ביטחון. סבתא לא ידעה את נפשה מאושר, במיוחד לאחר ששמעה ממני שלשלוח גלויות מהצבא זה בחינם. היא שמה את הגלויה במקום בולט, כדי שחברותיה, אלה שעדיין חיו והתמידו להגיע לטקס ההשפלה היומי, יראו אותה ויתביישו שככה כותבת צברית בת שמונה עשרה, ואילו הן, אנאלפביתיות פרימיטיביות שכמותן, מלה אחת הן לא מסוגלות... באמצע המשפט פחות או יותר אחזה סבתא בלבה, וכך, כפי שחיה, זקופה ורעה כתמיד, החזירה ציוד לבקו"ם הגדול בשמים.
חיים שלמים אחר כך, כשגדלתי, בניגוד להתחלה המבטיחה, להיות אשה אפורה עם עיסוק אפרורי (מורה לחשבון לגיל הרך, נגיד), נפתח לי פתאום פתח לעולם הזוהר, ולא במפתיע היתה אחראית לכך סבתא רוח'ל. לאחר כישלונות אינספור בניסיון לחדור לשדה התסריטאות בזכות כשרון ויצירתיות, צלצל לפתע הטלפון בביתי. על הקו היה מפיק ידוע. "אני מחפש תסריטאים לטלנובלה חסידית", אמר האיש, "את מדברת אידיש?"
"ודאי!" .
"או.קיי. התקבלת".
לא ידעתי נפשי משמחה. בישרתי לאמי על פריצת הדרך הגדולה.
"תגידי שוב, למה קיבלו אותך?" שאלה אמא.
"בגלל שאני מדברת אידיש", עניתי.
"אה..." אמרה אמא, "זה אידיש מה שאת מדברת?"
מה? מה? ואז אמא שלי הצדקת, שלעת זיקנה השתלטו עליה הגנים של חמותה המרשעת, לא חסכה ממני תיאור מדוקדק של העגה המוזרה בה דיברתי, שנשמעה כמו שפתו הפרטית
של ילד שגדל בין זאבים, התחנך אצל נזירות צרפתיות ועשה שירות צבאי בגולני.
"תגידי," אמרה אמא, "את הרי היית ילדה אינטיליגנטית. לא שמת לב שכולם מחייכים מאוזן לאוזן כשאת מדברת?"
"בטח, אבל חשבתי שזה בגלל שבאידיש זה יותר מצחיק".
" אם רק היית מדברת אידיש..."
"אז אמא. הגלויה שלי מהצבא שסבתא קיבלה באותו יום..."
"בהחלט", אמרה אמא, "אבא ואני תמיד חשבנו שהגלויה הרגה אותה. מצחוק".
ואחר כך עוד הוסיפה, שלא זו בלבד שהמשפחה הקרובה חשבה שדיבורי האידיש שלי הם ההופעה הכי טובה בעיר, אלא שסבתא והיא, בשיתוף פעולה נדיר, חשבו להתחיל למכור כרטיסים לשאר אנשי השיכון. הן כבר קבעו מחיר אבל לא השתוו, כי סבתא עוד לא קיבלה מאמא תשובה מספקת על השאלה "וויפל קא?סט עס אין דא?לא?רן?"