סם גבול

קשה להאמין ששדיה של אישה בת 44 יהיו כה זקורים, אבל אלו של ננסי בוטווין עודם מחוצפים כשל נערת תיכון. זוג שדיים שיופיים מפתיע לא פחות מעצם חשיפתם; במשך שלוש וחצי עונות של "העשב של השכן" נאלצנו להשלים עם העובדה כי בעופריה של ננסי – המושכת והסקסית שבנשים המופיעות על מסכינו ובכלל - לא נזכה לשזוף את עינינו, אולם אז-בין רגע-ללא כל התראה מוקדמת-כך סתם פתאום, היא פושטת מעליה את בגדיה והופכת את חמוקיה למותרים. אם עד אז היתה ננסי הטיזרית האולטימטיבית - כלפי הדמויות בסדרה כמו גם כלפי הצופים בבית – היא משנה פאזה ומפסיקה עם המשחקים המיותרים. מאותו רגע ואילך, כשם שחדלה מלהתכחש להנאתה מן הסחר בסמים, היא מכירה בעונג שבגוף העירום. באותו רגע היא חוצה גבול שהיה שריר וקיים ועוברת לצד השני. זהו אקט שנראה כבחירה אסתטית בלבד, אולם למעשה הוא מגלם בתוכו את כל העונה הרביעית והמצוינת של "העשב של השכן".

קל להבין את אלו שלא צלחו את "העשב של השכן" אחרי העונה הקודמת והאיומה, שהסתיימה בשריפה ענקית והביאה את הסדרה למעין מבוי סתום. נקודת המוצא של העונה הרביעית היא לפני הכל המצב הבעייתי של ננסי - דמות ראשית נטולת קונפליקט שחדלה לעורר הזדהות ועברה תמורה קיצונית, אם כי מתבקשת; הדואליות, בין תפקידה כאם חד-הורית לעיסוקה כסוחרת סמים, שעמדה בבסיס הסדרה, התמוססה והשאירה אישה שגורל ילדיה ומשפחתה פריפריאלי לריגוש שהיא מקבלת, ככל שהיא מטפסת במעלה ההיררכיה של הסחר הנרקוטי. בתחילת העונה היא הגיעה לשפל מוסרי חדש, אפילו עבורה, כשהרגה את סבתה הגוססת של בעלה המת. המתת חסד או לא, ננסי בוטווין, לראשונה בחייה לקחה בעצמה חיים. היא עברה עוד גבול. ועל זה למעשה, מדברת העונה הרביעית של "העשב של השכן". על גבולות - פיזיים, מוחשיים, מנטאליים, חוקיים ומוסריים. התפישה שלנו אותם והיכולת להתמודד איתם, לציית להם, או להתעלם ולעבור עליהם.

המנהרה שמובילה ממקסיקו לארצות הברית, מבריחה פנימה סמים, נשק ובחורות, התייחסה להיבט המוחשי של הגבול, הן כמטרד והן כהזדמנות עסקית והיתה מבחן למוסר המדורדר עד לא קיים של ננסי, והציבה בפניו גבול חדש - סחר בנשים – עליו היא לא יכולה היתה לעבור. התוצאה היא חציית גבול נוסף והפרת האמון שניתן לה על ידי הגורמים שממנים אותה. בכלל, גבול ארצות הברית-מקסיקו נחצה מכל כיווני העלילה ועל ידי כל הדמויות: סיליה שנסעה לפגוש את הבת שלה ונחטפה על ידה, אנדי ודאג שהבריחו מהגרי עבודה (ובוחנים את הגבולות של מערכת היחסים והאמון ביניהם) ועל ידי ננסי עצמה, הן בעסקאות סמים והן ביחסיה עם ראש המאפיה המקסיקנית שהוא גם ראש המחוז בארצו. ההבנה הזו וההכרה בגבולות - על כל המשתמע מהן - הופכת את העונה הזו לתענוג אמיתי; לסדרה שהיא כבר לא גימיק ודחקה, אלא עם עומק ואמירה של ממש. היא מקפיצה את "העשב של השכן" כמה דרגות ונותנת לה – זהירות, הצהרה מקוממת – נופך סופרנואי, כשפרק הסיום הוא מרחץ דמים מותח, שראוי להיכנס לפנתיאון הטלוויזיוני. מי שלא ראה אותו יכול עוד לתפוס אותו בסוף השבוע הנוכחי, או אצלנו בוואלה! Yes.

עוד סדרה מעולה שסגרה אצלנו עונה בשבוע שעבר היא "פילדלפיה זורחת" – גרסה היפר-מיזנטרופית ל"סיינפלד", שיש מי שסוגד לה ומי שלא יכול לסבול את הנוירוטיות שלה. הסוד עם "פילדלפיה" הוא לא לצפות לכל פרק שירסק אותך, אלא לחכות לו בסבלנות ובינתיים ליהנות מהדינמיקה בין הדמויות, הדיאלוגים ודני דה ויטו. לפחות חמישה פרקים כל עונה גורמים לך לתפוס את המעיים ולשנן מהם רגעים של גאונות קומית. העונה אלו היו דניס שמצטרף לפעולה ירוקה, הניסיון של החבורה להתקבל לפילדלפיה איגלס, הפרק הכפול בו הם מסתבכים עם המאפיה, פרק הסיום עם מרתון הריקודים וכמובן – הפרק שבו די יוצאת עם מפגר ושאר החברים מנסים להקים להקה. מי שלא למד בעל פה את המלים של "Nightman" ו-"Dayman", שתי יצירות המופת שחיבר צ'רלי (החבר היהודי, הנחות והאנאלפבית, השחקן הכי טוב וגם מי שכותב את רוב הפרקים), לא יודע מה הוא מפסיד.