פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זה אני זה אתה

      מאור כהן יכול היה להיות גיבור, אבל האוסף החדש שלו מלמד שהוא מעולם לא ידע באמת לבחור. עינב שיף חזיר יבלות

      בסוף, בלילה או לפנות בוקר, מאור כהן מכבה את שלל הפרצופים שלבש על עצמו במהלך היום ונשאר עם עצמו. כבר לא נשאר את מי להצחיק, אין אף אחד בחדר שיכול לומר לו "מאור, תשמע, אתה עושה מה שבא לך כבר 20 שנים, זה כל כך מרתק". גם הוויכוח המטופש על השאלה אם הוא "גאון או רמאי" כיבה את עצמו לדעת מרוב פטפטת מיותרת של אנשים ששומעים מוזיקה ולא מקשיבים לה. בסוף נשאר אדם אחד, אוחז ביד אחת בכישרון נדיר וביד השנייה את הקריירה הכי מפוספסת ברוק הישראלי, בדיוק כפי ש"דיסקגרפי", אלבום האוסף הכפול שלו, מוכיח שנייה אחר שנייה, באכזריות ששמורה רק לדיסטורשן מזהב שהפך לחלודה.

      לא רק הפער הבלתי נתפס מהחזון האנרכי של "ריקי" או "חזיר יבלות" מימי זקני צפת הראשון להתרסקות כמו "השוביניסט" של הבליינים הם שעושים את כהן לתשובה בשאלת טריוויה ולא לאמן רלוונטי ומשפיע; זו גם לא התהיות המיותרות בנוגע לבחירתו המודעת של כהן, להישאר פיטר פן ולא להפוך לבק, גיבי היינס או אריק איינשטיין. 37 הקטעים והשירים שיש ב"דיסקגרפי" מבשרים שבין הסיכוי לדה סטריטס של הרוק'נ'רול, למכבש המיינסטרים שבו בסופו של דבר בחר מאור כהן, האיש לא עשה מה שרצה - הוא פשוט לא ידע לבחור. "שישי שבת" למשל, הוא דוגמה מצוינת לכך: קלאסיקת יו-טיוב של מאור בפסטיבל ערד, רגע לפני האלבום השני כשהקהל לא מבין מה נחת עליו, הופכת בגרסת האולפן לשיר שחתכו לו את הזין עם חמאה. כך גם השירים שנבחרו לאוסף מאלבום שירי בודלר, שבחסות הפקה מוזיקלית שמרנית של פיטר רוט הפך משורר עם נפש של איגי פופ לשיעור ספרות בתיכון.

      ארקטיק מאנקיז של עירוני א'

      אלו רק הדוגמאות הרעות מהצד הרציני: לפעמים נדמה שמרוב בלבול, כהן ניסה להוכיח בכוח עד כמה הוא משוחרר מכבלי המאבק עם המרכז, עד שלא התחרה עם מוזיקאים צעירים ואנרגטיים ממנו, אלא עבר לספירת הסטנד-אפ ערסים ובדיחות השירותים ("סע לחו"ל/ תחטןף שלשול/ תגיד זה פול", "הגברת תקעה פוק/ פתאום הפוק התחיל לעוף"). מילא, היו לניסוחים האינפנטילים האלו ביטוי פסיכדלי כבד ומבריק כמו באלבום הבכורה של זקני צפת (שגם הוא היה רק ראשיתו של הבטחה ענקית), או שהיו נשארים כקטעי קישור כמו כמה קטעים מצוינים באוסף.

      כטיעון מרכזי להיותו של מאור כהן מוזיקאי "רב גוני" או "וירטואוז", עדיף לכהן להתהדר בפוזה השטחית-סיקסטיזית של "השכן", או לפנטז כי הוא משורר אורבני כמו ב"לילה עיר" החדש והמיותר. אפשר לטעון שהבריחה הקבועה של כהן להומור נמוך או לחליפות הטרובדור הן עוד כלי משחק של האמן החופשי; אפשר גם לומר שאנחנו מבכים על נרטיב אבוד שהוא בכלל שלנו; תקוות שלנו לקריירה של מאור שכלל לא היו השאיפות שלו, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של תחושת החמצה ו"הנה זה בא" האם זה באמת משנה?

      העצוב מכל, הוא שחוסר הרלוונטיות של מאור כהן לרוק'נ'רול כפי שמייצג "דיסקגרפי" מתאפשר רק בזכות קטעים שבהם כהן הוא אלכס טרנר, והקהל הישראלי ראה את הארקטיק מאנקיז של עירוני א' מעיפים על המיליטריזם הישראלי ביצים עם קמח. גם ב"למה? אני אוהב אותך" החדש והמעולה (שנפתח בריף שמזכיר את פתיחת האלבום השלישי של הסטרוקס), מאור כהן הוא החלום הרטוב על רוק ישראלי אמיתי, שיש בו את המורשת והאנרגיה של אנגליה וארצות הברית וייחוד ישראלי שלא ניתן לשכפול. אפילו בהבליינים, ואקום אמנותי שמראה שלפעמים עדיף להישאר משועמם, כהן הצליח להוציא את "הכל יכול" הפארודי והמצחיק עד דמעות. למעשה, אם לא העריכה הלא מוצלחת של האוסף, שנעדרת היגיון כלשהו בסדר השירים וגם החסירה כמה רגעים משמעותיים תמורת אפיזודות כמו שירים מ"תן לי שלאגר", אפשר היה להיווכח ביתר עוצמה בקסם של מאור כהן. אלא שאולי כאן נעשתה הבחירה המודעת שכהן לא ביצע פעם אחת ב–20 שנים. אולי יש מי שביקש להשכיח שכהן בעצמו שר "מה לא ידעתם/ אין דבר כזה פה רוק'נ'רול" ("רוק הזבובים" של הזבובים), או כיצד חזר להיות הסדין האדום של הפאנק-רוק בהרכב ישראלים/פעולה/סקס (שוב, ייצוג רק לשיר אחד ונפלא - "הזיעה הזאת") והעדיף להשאיר אותו באפילת הדיון המשמים בשאלה "גאון או רמאי?".

      יותר קול מאיאן בראון

      ובכן, השאלה הזו כבר לא קיימת. כי מאור כהן היה צריך לגדל כאן מאתיים להקות שמנסות בכל שנה לפענח את סוד הקסם ולהיתקע עם הראש בקדמת הבמות אותן הוא תופר. הוא היה צריך להיות האיש שמסרב לחמם את איאן בראון כי הוא הרבה יותר מגניב ממנו. הוא היה צריך להיות האיש שגברים יפחדו לקחת בחורות להופעה שלו, כי לידו הם סקסיים כמו אהוד ברק בספידו. מאור כהן עיצב בעבר דורות של אנשים שנשבעו שיש חיה כזאת "רוק ישראלי" והם האמינו בה ובכו בגללה ושרדו את הצבא ושברון הלב בזכותה. אבל עכשיו, כשמאור כהן מגיע לחדר השינה החשוך הוא צריך לנהוג כמו השיר היפה ביותר שלו: שלא ידליק את האור, שלא יראה שכולו אפור.

      מאור כהן, "דיסקגרפי" (נענע דיסק)