פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מלחמת 90 הדקות" של איתי מאירסון

      עתידה של ארץ ישראל ייקבע במשחק כדורגל בין נבחרות ישראל ופלסטין. מתוך "מלחמת 90 הדקות" של איתי מאירסון

      היסטוריה בקהיר

      בצהרי 8 בינואר, יום נעילתה של ועידת קהיר, יצאו ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות הפלסטינית למסיבת עיתונאים בחצר ארמון הנשיאות המצרי. שעות ספורות קודם לכן הופץ בדוכני העיתונים של לונדון גיליון מיוחד של דיילי טלגרף, ובו חשיפה בלעדית הנוגעת להתרקמותו של הסכם ישראלי?פלסטיני מהפכני. מסיבת העיתונאים נקבעה כדי לשים קץ להדלפות, לספקולציות ולניחושים הפרועים שהופרחו לאוויר העולם מאז הבוקר. מאות כתבים מכל רחבי תבל המתינו בחצר הארמון, חמושים בשלל עדשות מצלמה, מחשבים נישאים, טלפונים ניידים, פנקסים שלופים ושאר אביזרים הנחוצים לעבודתם. מזכירו של נשיא מצרים פתח בהודעה קצרה ועניינית, הנוגעת לסדר הדוברים ולנהלים הטקסיים המקובלים באירועים מעין אלה: ראשון יישא דברים נשיא מצרים, ולאחר מכן ייגשו אל דוכן הנואמים ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות הפלסטינית. בתום דבריהם תתפזר מסיבת העיתונאים מבלי שיתאפשר לנוכחים להציג שאלות. אל מול מאות מיליוני עיניים בכל רחבי העולם, ניגש הנשיא המצרי אל דוכן הנואמים ובפיו בשורה מטלטלת: נמצא פתרון למאבק הישראלי?פלסטיני.

      ועידת קהיר הולידה הסכם חסר תקדים: עתידה של ארץ ישראל ייקבע באמצעות משחק כדורגל מכריע, שייערך בין נבחרת ישראל לנבחרת פלסטין. על פי ההסכם, המנצחת במשחק תהיה הריבון הבלעדי על ארץ ישראל כולה, בעוד שהצד המפסיד ייאלץ לפנות באופן מאורגן את אנשיו מן הארץ לחבל ארץ חלופי שייקבע מראש. ההתארגנות בטריטוריה החדשה, כך קבע המסמך, תתבצע תחת מטרייה בינלאומית: הליגה הערבית תיתן את חסותה לפלסטינים במקרה שנבחרתם תפסיד במשחק, והאיחוד האירופי וארצות הברית יערבו לצד הישראלי, אם תוצאת המשחק תהא הפוכה. סעיפו האחרון של ההסכם מרעיש העולמות קבע כי הוצאתו מן הכוח אל הפועל תהיה תלויה באישורם של שני הצדדים באמצעות משאל עם, וכן באישורה של עצרת או"ם מיוחדת שתכונס לצורך זה.

      רבות כבר נכתב וסופר על המניעים האינטרסנטיים, הזרים, הלא?ענייניים, שהביאו את ראש ממשלת ישראל ואת יו"ר הרשות הפלסטינית לחתום על הסכם קהיר. אפשר רק לשער כיצד היתה נראית המציאות כיום, לולא היה ראש הממשלה שקוע עד צוואר באותה עסקת נפל לרכישת מטוסי קרב מממשלת סין, ולולא היה נחוש להציל את עורו באמצעות חתירה לפריצת דרך מדינית בכל מחיר; אפשר רק לנחש מה היה קורה לולא גילה העיתון דיילי טלגרף הבריטי — כשבועיים לפני ועידת קהיר — את מעילתו של יו"ר הרשות בכספי הקרן של האיחוד האירופי, שיועדו לשיקום מחנות הפליטים ברצועת עזה; אפשר רק לנחש מה היה קורה לולא הציע לבעלי השליטה בעיתון זכות ראשונים על פרסום הסכם קהיר, תמורת שתיקתם בעניין הונאת המיליונים שלו; ובסופו של דבר, לא נותר אלא לדמיין כיצד היה המזרח התיכון נראה כיום, לולא נפגשו ראש הממשלה והיו"ר בקהיר על מנת לספק זה לזה גלגל הצלה פוליטי, ואילו היו ממשיכים ע?ם ישראל והעם הפלסטיני לשבת יחד על אותו חבל ארץ עד היום.
      אולם שאלות כגון "מה היה קורה אילו" — אין מקומן בספר זה; המציאות שנכפתה על הציבור בישראל היתה קשה ומסעירה מכדי שיהיה צורך לפנות אל הדמיון.

      מנסחי הסכם קהיר נדרשו, כמובן, להגדיר מהי "ארץ ישראל" — מושג שהיה מאז ומעולם מונח גיאוגרפי גמיש למדי, שנתון לפרשנויות רבות. היו שמתחו את גבולותיה מזרחה, וכללו בהם את עבר הירדן המזרחי בואכה עיראק, ומנגד, היו שהידקו את גבולות הארץ פנימה וכיווצו אותה לכדי חמישית משטחה של "ארץ ישראל השלמה". הסכם קהיר כלל את הגדרתה הגיאוגרפית של הארץ שעומדת על כף המאזניים:

      גבולות המנדט הבריטי על פלשתינה שלאחר הקמת עבר הירדן המזרחי ב?1923 ושלפני הסכמי שביתת הנשק ("הסכמי רודוס") מ?1949.

      הגדרתה של ארץ ישראל שלעיל ביטלה הלכה למעשה את הקו הירוק שממערב לנהר ירדן וכללה רצף טריטוריאלי ממפרץ אילת ועד גבול לבנון ומנהר ירדן ועד לים התיכון. חלוקת השליטה המנהלית והביטחונית לאזורים — B ,A ו?C — כפי שנקבעה בהסכמי אוסלו מ?1993, איבדה את מעט הרלוונטיות שעוד נותרה לה. על פי הסכם קהיר דין יהודה ושומרון כדין הנגב; דין רצועת עזה כדין עמק יזרעאל.

      למחרת ההודעה הדרמטית על הסכם קהיר, תאמו הכותרות בעיתונות הישראלית את חשיבותה. "ועידת הכדורגל", "היסטוריה בקהיר" ו"משחקים על הבית", היו רק כמה מהן. אתרי האינטרנט נמלאו במאמרי מערכת, ובתחתיתם השתרך שובל ארוך של מאות ואלפי תגובות שונות ומשונות. כמעט כל דף אינטרנט שעסק בנושא הציג שני טורים שבהם פרסמו מיטב אנשי הרוח את עמדותיהם בזכותו או בגנותו של ההסכם ההיסטורי. חלקם ראו בו הזדמנות בלתי?חוזרת להסיר מעל מדינת ישראל את האיום הפלסטיני, מתוך הנחה שנבחרת ישראל בכדורגל עולה באיכותה עשרות מונים על הנבחרת הפלסטינית. המצדדים בעמדה זו גרסו כי מעולם לא היתה הציונות קרובה לניצחון כה מוחץ על הלאומיות הפלסטינית, וכי אין להחמיץ הזדמנות פז לגרש מן הארץ מיליוני פלסטינים באופן חוקי ועם ערבויות של מדינות ערב ושל הקהילה הבינלאומית.

      מן הצד השני היו שטענו כי הוצאתו של ההסכם לפועל היא בבחינת הימור מסוכן, שכן על אף היתרון האיכותי שיש לנבחרת ישראל על הנייר, יש להביא בחשבון מקרה של הפסד. "האם באמת נפקיד את גורל הציונות כולה ברגליהם של אחד?עשר שחקנים, מוכשרים ככל שיהיו?" השאלה הרטורית הזאת, שעלתה באחד המאמרים באתר Ynet ב?10 בינואר, המחישה היטב את החשדנות שרחשו חוגים רחבים בישראל כלפי המסמך המצרי. ואולם, האווירה הכללית בקרב הציבור הישראלי הצביעה — כמקובל בשאלות הרות גורל מעין אלו — על מצב של תיקו.
      ברחוב הפלסטיני היה המצב דומה. יו"ר הרשות, באמצעות שרי הממשלה, פיזר בגדה המערבית ובעזה הבטחות בנוגע להגעתם הממשמשת ובאה של ימות המשיח, בגרסתם הפלסטינית. העיתון אל?קודס, היוצא לאור במזרח ירושלים, פרסם על פני העמוד הראשון כולו תצלום של מפתח, לציון החלום הנושן לשוב לבתים שמהם גורשו הפלסטינים ביפו, ברמלה ובחיפה במלחמת 1948. תחת התצלום התנוססה הכותרת "אינשאללה". מתנגדי ההצעה, לעומת זאת, טענו כי אין כל יסוד להנחה שאין לפלסטינים מה להפסיד, שכן הם ישבו בארץ זמן רב בטרם הניח הציוני הראשון את כף רגלו על אדמתה.

      עם זאת יכלו הפלסטינים לשאוב אופטימיות רבה מנטרול כוחה הצבאי של ישראל. חיל האוויר של צה"ל, אשר במשך שנים הילך אימים על בני העם הפלסטיני, לא יעזור לישראלים להבקיע שער במשחק הגורלי. היטיב לנסח זאת שר המשפטים של הרשות, באמירתו העוקצנית כי מטוסי האף?16 של ישראל "יוכלו להעלות על גבם את מיליוני הישראלים המובסים בנ?גלות של שניים ולעוף מפלסטין במהירות הקול". קו התעמולה שנקט יו"ר הרשות, בניסיונו להכשיר את לבבותיהם של הפלסטינים לקבל על עצמם את הסכם, נשען על פנייה מקבילה אל הלב ואל השכל; באמצעותו הוא ביקש לקבל את הסכמתם של החוגים האסלאמיים, וכן את תמיכתו של הציבור החילוני. הדברים שלהלן הובאו ב?11 בינואר בעיתון אל?אתחאד, היוצא לאור במפרץ הפרסי, ושימשו שופר נאמן לקולו של יו"ר הרשות:

      הרטוריקה הפלסטינית, שמעלה על נס את חזון פלסטין השלמה, מהווה משאלת לב בלבד. כל בר?דעת יודע כי בכוח הזרוע לא יהיה אפשר לעולם לגרש מיליוני ישראלים מבתיהם. כעת עומדת מולנו הזדמנות חד?פעמית להפוך את החזון למציאות. בתוך 90 דקות בלבד נוכל להשיב את פלסטין לפלסטינים ולהשליך את הציונות אל פח הזבל של ההיסטוריה. [...] את מה שלא הצלחנו להשיג באמצעות שיחות שלום, וגם לא באמצעות אבנים, חטיפת מטוסים ומחבלים מתאבדים, נוכל להשיג באמצעות אחד?עשר כדורגלנים אמיצים.

      הסכם קהיר, שהציע לפתור את המאבק הישראלי?פלסטיני באמצעות משחק כדורגל, תאם את המציאות אף יותר מכפי ששיערו הוגיו. למרות ניסיונות ארוכי שנים מטעם בעלי אינטרסים בשני הצדדים להציג את המאבק כהתנגשות על רקע דתי, הרי שבסופו של דבר מדובר בהתנגחות בין שתי תנועות לאומיות. ומכיוון שהלאומיות היא פרי של התרבות המודרנית, מדוע לא לפתור אותה באמצעות פרי מודרני אחר של אותו העץ — משחק הכדורגל? זאת ועוד, ניסיונות ליישובו של המאבק באמצעים אלימים כגון מטוסי קרב, מחבלים מתאבדים, מחסומים וחומות הפרדה, נידונו לכישלון. במקומות שבהם נעשה שימוש באמצעים אלימים לעולם לא יקבל המפסיד על עצמו את הדין; חולשתו תיתפס בעיניו כזמנית ובת?חלוף. הפסד במשחק כדורגל, לעומת זאת, הוא סופי, ברור ומוחלט.

      הסכם קהיר היה אפוא אלטרנטיבה מושלמת לאמצעים אלימים. הוא הציע לפלסטינים יותר ממה שיכולים היו להשיג באמצעות מחבלים מתאבדים, ולישראלים הוא הציע יותר ממה שיכולים היו להשיג בעזרת חטיבות החי"ר והשריון. יתרה מזאת, כפי שהטעים חוקר הלאומיות קווין הילסוורת בספרו דרבי:

      מבחינת ישראל, דריכה במקום היתה עלולה להביא למצב שבו הדמוגרפיה הפלסטינית תכריע את הציונות בטרם ייחתם הסכם שלום. גם אצל הפלסטינים שמירת הסטטוס?קוו המדיני היתה בגדר הימור. ההנהגה הפלסטינית חששה שאם לא תתגשם הלאומיות הפלסטינית במדינת לאום ריבונית בדור הקרוב, אפשר שהיא תאחר את הרכבת ולא תגשים את עצמה. המאה העשרים ואחת לא מחכה לכל אחד.

      כאמור, על מנת להיות בר?תוקף, מן ההכרח היה כי הסכם קהיר יאושר באמצעות משאלי העם. ואולם עוד בטרם ניגשו שני העמים אל הקלפיות, ברור היה כי מדובר בהצעה נדירה, שתרעיד מניה וביה את קנון המשפט הבינלאומי, ולא אותו בלבד; ההסכם האמיץ ביטל באחת את כל התיאוריות הפוליטיות, המדיניות והלאומיות, שעל פיהן התנהלה הדיפלומטיה הבינלאומית מימים ימימה. אולם הבעייתיות של ההסכם נעוצה לא רק במה שיש בו, אלא גם במה שנעדר ממנו; סעיפיו, שנוסחו בחסכנות רבה, לא נגעו כלל לסידורי משחק ההכרעה ולכללי התחרות שיונהגו בו. שני הצדדים החתומים הסתפקו בשיבוצו של סעיף שלפיו אם אכן יאושר ההסכם בידי שני העמים, תוקם ועדה בפיקוח בינלאומי, שעליה תוטל מלאכת קביעת מקום המשחק ומועדו.

      גם ההתייחסות לאופן פינויו של העם המפסיד מן הארץ היתה חלקית בלבד. סעיף 3 בהסכם קהיר קובע: "אחרון האזרחים של העם המפסיד יפנה את הארץ לא יאוחר משמונה?עשר חודשים מיום המשחק", אולם אין בו כל אזכור בנוגע לאתגר הלוגיסטי הכרוך בשינועה של אוכלוסייה בת מיליוני בני אדם. גם התייחסות למעמדם של האתרים הקדושים לשתי הדתות נעדרה לחלוטין מתוכן ההסכם. הסכם קהיר במתכונתו המקורית לא היה מוצר מוגמר, אלא הצהרת עקרונות בלבד; בזה היה נעוץ כוחו, אך גם חולשתו.

      בסביבתו של ראש הממשלה היו מודעים היטב לבעייתיות הזאת. מנכ"ל משרדו התריע על כך עוד בטרם שבה הפמליה מקהיר. "אני חושש שהציבור לא יאהב את הנוסח המעורפל של ההסכם," אמר. "איך נגייס תמיכה רחבה בהסכם, אם אין בו פירוט על הטריטוריה החלופית שאליה העם יעבור אם נפסיד?"

      "יש בעיה, אבל הכול פתיר," התערב היועץ האסטרטגי של ראש הממשלה. "אחרי הכול מדובר כאן במוצר, מוצר טוב, ורק צריך לדעת איך לשווק אותו. צריך להחליט מה אומרים ומה לא. ראית פעם פרסומת לקולה שמגלה ללקוחות שכל בקבוק קולה מלא בחומצה זרחנית ושהמשקה עלול לגרום להתמכרות, לפגיעה בכבד ובלבלב, לעליית לחץ הדם? מה פתאום! קולה זה משקה מרענן, צעיר, סקסי. בחורות יפות אוהבות קולה. קולה זה טעם החיים. ככה בדיוק צריך למכור את ההסכם."

      "העם לא טיפש," העיר המנכ"ל.

      "אז למה העם שותה קולה?" התעקש היועץ האסטרטגי, והמשיך: "המסר העיקרי שצריך לעבור הוא כזה: תמיד אמרו לנו שצריך לבחור בין הסכם שלום לארץ ישראל השלמה. עכשיו יש לנו הזדמנות להשיג את שניהם. לדחות הזדמנות כזו זה פשוט טירוף. ישראלי אמיתי חייב להגיד 'כן' להסכם. זהו. זה הכול."

      חילופי הדברים התקיימו בין שמים לארץ, מעל חוף הים, כאשר הפמליה עשתה את דרכה הקצרה מקהיר לנתב"ג. ראש הממשלה ליווה את השיחה בשתיקה ארוכה. "הכללים ברורים לגמרי. אנחנו בסך הכול מבקשים מהעם מנדט לגלגל את המהלך הזה קדימה. הפרטים החסרים יכולים לשחק לטובתנו," הוא סיכם בטון בוטח.
      המערכת הפוליטית בישראל לא מיהרה להתערב בשיח הציבורי שהתעורר עם ההודעה הדרמטית על ההסכם. את השבוע שלאחר תום ועידת קהיר ניצלו המפלגות השונות לשינונו של המסמך ולהתייעצויות פנימיות, הרחק מכלי התקשורת. מעולם לא ידע צירוף המילים השחוק "אין תגובה" עדנה כזו, בהיעשותו שכיח ביותר בפיהם של חברי כנסת ושרים, והוא שיקף נאמנה את נטייתם יוצאת הדופן להימלט במבוכה מאור הזרקורים במשך ימים ארוכים. את החלל שנפער מנפקדותם של הפוליטיקאים מילאו בהצלחה מיטב הפובליציסטים, בעלי הטורים בעיתונים ושאר פרשנים ומובילי דעת קהל, שעיצבו את הדיון הציבורי הנוגע להסכם קהיר בימיו הראשונים. ולא הם בלבד; ב?13 בינואר פרסם עיתון הארץ, בדף הדעות, מאמר של כותבת אלמונית:

      האדונים הנכבדים שהתכנסו בקהיר בשבוע שעבר מנסים להציג את ההסכם המפוקפק שעליו חתמו כהישג מדיני. יסלחו לי כל חובבי הכדורגל שביניכם, אבל מה כאן ההישג? האם זו הדרך לפתור את הסכסוך הישראלי?פלסטיני? ההסכם הזה הוא לא רק אסון למדינת ישראל, אלא גם לוקה בחוסר הגינות, משום שהוא מתעלם בהפגנתיות מאוכלוסייה שלמה של נשים וגברים שלא מתעניינים כלל בכדורגל. כאישה שלא ביקרה מעולם באצטדיון כדורגל ולא מתיימרת להבחין בהבדל שבין "מכבי" ל"הפועל", אני חשה מנושלת מכל מעורבות או השפעה על עתידי ועל עתיד ילדינו. [...] משמעותו של ההסכם השוביניסטי הזה ברורה: נשים יקרות, שבו בבית (עדיף במטבח), ואל תפריעו לנו, הגברים, לשחק בעתידכן. האם לא סבלנו די במרוצת השנים כתוצאה מהתנהלותם ה"מדינית" של גברים שניהלו תחרויות מתחרויות שונות, ניהלו משחקי כוח ועסקו בהורדות ידיים הדדיות? לא נותר לי אלא לסמוך על עם ישראל, שי?דע לדחות את ההסכם האווילי הזה על הסף, אם וכאשר ייערך משאל עם.

      סביר להניח ששמה של אורנה סלומון מהרצליה — כך חתמה בתחתית המאמר — היה נשכח כבר למחרת היום, לולא חברה במהירות הבזק לפעילו?ת פמיניסטיות אחדות על מנת לגבש ארגון א?מפלגתי חדש — "האמהות המודאגות" — שמטרתו המוצהרת היתה להתריע בפני הציבור הישראלי על הסכנה, אי?הצדק והאיוולת הטמונים בהסכם קהיר. שלושה ימים לאחר שהתפרסם מאמרה בעיתון, התארחה סלומון במהדורת החדשות המוקדמת של ערוץ 2 והוצגה בטבעיות כיו"ר הארגון.

      נפקדותם של שליחי הציבור מן הדיון שהתעורר סביב הסכם קהיר היתה כאמור ארוכה, אך לא נמשכה לנצח. ב?15 בינואר נבקעה לראשונה חומת השתיקה שגזרו חברי סיעות הכנסת על עצמם. השר לביטחון פנים ויו"ר המפד"ל הצהיר כי מפלגתו לא תביא למשבר קואליציוני "בימים גורליים אלו" וכי "אנחנו מחויבים לעמוד לימינו של ראש הממשלה כדי למצות עד תום את ההזדמנות המעניינת שנפתחה בפנינו". לבנת הדומינו שהפיל השר הביאה לתגובת שרשרת צפויה למדי; בתוך פחות מיממה הודיעו ארבע סיעות נוספות החברות בקואליציה על תמיכתן בראש הממשלה ובמהלך המדיני שביקש לחולל. את התייצבותה המוחלטת של הממשלה — על שישים ושמונה החברים בה — לימין ההצעה המצרית, היטיב לתאר סגן שר החוץ, באומרו, "מי אנו שנשלול מעם ישראל את הזכות לקחת את גורלו בידו באמצעות משאל עם?"
      טיעוניו של סגן השר חישקו את חברי האופוזיציה, שכן התנגדותם למשאל העם עלולה היתה להתפרש בציבור כאקט אנטי?דמוקרטי. בנסיבות אלה, הדרישה לערוך משאל עם על הסכם קהיר קנתה לה בקלות אחיזה בקרב חברי הכנסת שעדיין לא גיבשו דעה ביחס אליו.
      הצוות האסטרטגי של ראש הממשלה התכנס באחת מדירות היוקרה של פרויקט "סי אנד סאן" בצפון תל אביב, כדי לתפור היטב כל אות וכל מילה בנוסח השאלה שתוצג במשאל העם. מקץ שמונה?עשרה שעות, כאשר יצאו שמונת חברי הצוות משער הלובי, כל אחד ואחד מהם נשא בתיקו מסמך, ובו הצעה מנוסחת מטעם הממשלה ל"חוק יסוד: משאל העם", כפי שתובא לאישורה של הכנסת:

      א. אני תומך/ת בקיומה של התמודדות כדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת פלסטין, שתכריע את שאלת הריבונות על הארץ, כמתחייב מהסכם קהיר; אני מסמיך/ה את ידיה של ממשלת ישראל לפעול לביצועו של ההסכם. [או]:
      ב. אני מתנגד/ת לקיומה של התמודדות כדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת פלסטין, שתכריע את שאלת הריבונות על הארץ, כמתחייב מהסכם קהיר; אינני מסמיך/ה את ידיה של ממשלת ישראל לפעול לביצועו של ההסכם.

      ההצבעה עברה בכנסת ברוב גדול. מלבד חברי הקואליציה, שהצביעו פה אחד בעד ההצעה, גם בסיעות האופוזיציה היו רבים שתמכו בה. 82 מחברי הבית הצביעו בעד; 31 נגד; חמישה נמנעו ושניים נוספים נעדרו. השלב הראשון בתוכניתו של ראש הממשלה הוכתר בהצלחה, וכעת, משאישרה הכנסת את חוק משאל העם, התגלגל הכדור לרגליו של הציבור.

      איתי מאירסון, "מלחמת 90 הדקות" (ידיעות ספרים)