לחופש נולדנו

בלונדון יש יותר סרטים ומוזיקה משובחת, אבל חשוב מכך, יש להם (ולאירים ולאוסטרלים) חג ציבורי שהוא בעצם גשר שהופך את סוף השבוע לתענוג. ההיסטוריה של חג הבנק קשורה לג'ון לאבוק, בנקאי ופוליטיקאי שחשב שמן הראוי שעובדי הבנקים ישתתפו במשחקי הקריקט המסורתיים בחג הפסחא, בראש השנה ובשאר תאריכים חשובים. מאז הקריקט התחלף בשופינג ולנו היה מתאים איזה ראשון חופשי שיפיג את השביזות אחת ל-3 חודשים.

היו ימים שבהם היה כבוד לפועלי ארץ ישראל. אלו אמנם היו ימי ההסתדרות, שריכזה בידיה את כל מוקדי הכוח של המשק ובהפגנת סולידריות עם פועלי כל העולם השביתה אותו ליום בודד, ב-1 במאי, אבל אנחנו מתגעגעים לימים האדומים הללו. מאי הוא החודש עם מזג האוויר הכי טוב בישראל, ואין דרך טובה יותר לפתוח אותו מאשר ביום חופש, ועוד כזה עם ניחוח של סולידריות. מצדנו תהיו קפיטליסטים, מכביסטים או ז'בוטינסקאים, רק תנו ללכת לים לפני שנהיה כאן חום המחץ.

יום ההולדת של ג'ורג' וושינגטון (22 בפברואר) היא סיבה, על פי האמריקאים לפחות, למסיבה. מה שהתחיל כיום שבו לומדים בכתות על ההיסטוריה של האיש, הפך ליום חופש עם מכירות מטורפות בחנויות, במיוחד בסוכנויות המכוניות. זהו גם חג "פדרלי", מה שכבר נשמע מחייב מספיק בשביל טיול מחווה לבירה, או לפחות כוס בירה לכבודו של האיש. אצלנו אפשר לעשות יום וייצמן ב-27 בנובמבר, בו רשתות הפארם למיניהן ימכרו אצטון במחיר מבצע.

בימי הזיכרון שלנו, אנחנו מרכינים ראש. בארצות הברית החליטו לא לבכות על החיילים שכבר לא בין החיים, אלא להלל את זכרם בחגיגות, שכמיטב המסורת הקפיטליסטית, כוללות עצירה בבלומינגדיילס בדרך לבית הקברות, ברביקיו בכל מדשאה פנויה וזיקוקים בשמיים. אז במקום שבפתחו של כל יום עצמאות נתנצל על המעבר החד בין אבל לשמחה, בואו ניתן לזה יומיים של סיילים ועל-האש ויש לנו עסקה.

האמריקאים נוהגים לחגוג גם לכבוד כריסטופר קולומבוס, האיש שגילה את האומה הגדולה הזו. מכיוון שאת ישראל גילה אלוהים ולא קולומבוס (הלו, כתוב בתורה!), אין טעם שנחגוג עוד יום חופש לכבודו; הרי גם ככה כל החגים שלנו הם הודייה לאל הגדול והכל יכול, אבל אולי כדאי לחשוב על משהו בכיוון של חוזה המדינה, הרצל. בכלל, נדמה שחסר לנו פן אזרחי בחגים, שכולם כמעט בעל אופי דתי, והרצל - טיפוס עם גרוב - הוא מקום טוב להתחיל. אפילו שהוא מת מעגבת.