מערכת דמע

המיקס שלפניכם מנסה לשקף באופן אותנטי את התפריט המוזיקלי הפופולרי של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, כפי שהיא מסוקרת בספרי, "לרקוד עם דמעות בעיניים" (הוצאת רסלינג), ובחלוקה לפרקים היסטוריים.

יש בו שירים וטראקים אהובים, שתמיד כיף להיזכר בהם, כאלה שחרכו רחבות במשך כארבעה עשורים. זוהי המוזיקה שבקעה מתוך הרמקולים במסיבות הסלוניות בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, בדיסקוטק הראשון במדינה שהוקם על ידי רפי שאולי ב-1965, בזמן שיגעון הדיסקו של סוף שנות השבעים, המועדונים האפלוליים והפופ המסונתז של שנות השמונים, ימי הטראנס ומסיבות הטבע ועד "אומת הדאנס" של סוף שנות התשעים. זהו הפסקול של ישראל החוגגת.

כל מי שצפה בסדרת "אסקימו לימון" מכיר בוודאי את סצינת הנוער הסלוני, או לפחות את ההמחשה הקולנועית השובבית שלה. “Take Good Care of my Baby” של בובי וי (1961) היה אחד מהלהיטים השקטים האלה שצעירים רקדו לצליליהם סלואו יחסית-קצבי בסלון של הוריהם, כשהם ממזמזים האחד את השני, במקום ללכת לפעולות בצופים. אחריו “You Really Got Me” של הקינקס (1964) שסימל את פלישת להקות הרוק הבריטיות לזירה הבינלאומית. כשהדיסקוטקים עלו על המפה הישראלית, בתל אביב של אמצע שנות השישים (ובמקביל, בכל רחבי הארץ), הושמעה בהם תערובת קצת משונה של רוקנרול, רית'ם אנד בלוז, להיטי סאן רמו ופופ אירופאי. כזה הוא השיר "Poupée de Cire, Poupée de son” של הזמרת החמודה-אש, פראנס גאל (1965), שזכתה באירוויזיון של אותה שנה, אחרי שייצגה את לוקסמבורג (על הלחן שלו חתום סרז' גינסבורג). הקטע שמסיים את הפרק הוא "You Can`t Hurry Love” של דיאנה רוס והסופרימז (1966), להיט נשמתי שיצא, קשה להאמין, בדיוק בשנה שבה לוי אשכול היה ראש הממשלה. מוזר, אבל נכון.

ישראל של סוף הסבנטיז, היתה מוכה באטרף הדיסקו וקדחת הטרבולטה. אבל אין צורך לעשות מיתולוגיזציה של כל העסק. במועדונים המקומיים של התקופה לא הושמע אותו דיסקו מחתרתי שהידהד בדיסקוטקים של ניו יורק (ושאותו הכרנו בעשור האחרון בזכותם של כל מיני מתווכים אניני טעם), אלא דיסקו מסחרי, אירופאי ואמריקאי, שמתאים לכל חיך. אני לא אומר את זה כדבר רע, אלא כעובדה. שני הקטעים שנבחרו כאן הם דווקא קטעים שנעים על המרחב שבין המחתרתי לנגיש: “The Hustle” של ואן מקוי (1975), שהוא באמת אחד ממקפיצי הישבנים הכי צ'יזיים-אך-שמחים שיש, ו-” You Make me Feel (Mighty Real)” של סילבסטר – מהשירים האופראיים המדהימים ביותר של ז'אנר שהצליח להיות גם מורכב וגם דבילי באותה עת.

המועדונים האפלים של דאון-טאון תל אביב בשנות השמונים של הפאנק והגל החדש, היו המקום שאליו באו צעירים ישראלים כדי לברוח מהמציאות שסבבה אותם. בפינגווין, ליקוויד, קולנוע דן ושירוקו, הם רקדו ריקודי קירות, וחלמו על איאן קרטיס. "Pagan Love Song" של וירג'ין פרונז (1982) ו-"Dear Prudence" של סוזי אנד דה באנשיז (1983) היו שני שירים אהובים במיוחד. היה להם את הכוח לגרום לבלייני הפינגווין לרצות להתאבד. שזה כנראה די אחלה, במושגים של אותם שנים. אני מקדיש אותם לכם, קוראים החיפאים, בגלל שאני יודע שאתם עדיין שומעים אותם בלופ.

אנשים ששונאים את שנות השמונים - ומסתבר שדווקא יש הרבה כאלה - הם לא חברים שלי. הפופ של העשור הזה היה צבעוני ומרגש, אסתטי עד כדי סטריליות, אבל אף פעם לא שוכח ששיר יפה, עם פזמון מידבק - הוא הרי בעצם כל הסיפור כולו. כל חמשת השירים כאן – קלאסיקת הברייקדאנס “ I.O.U” של פריייז (1983); “Mad in Love” האיטלו-דיסקואי של קאנו (1983); “System Addict” של הרכב הסול הבריטי פייב סטאר (1986); “Je Ne Sais Pas Pourquoi” של קיילי מינוג (1988) ו-” I Beg Your Pardon” של קון קאן (1989) - היו להיטים גדולים במהלך כל העשור. הם הושמעו ללא הפסקה בהיכל הכסוף של הקולוסיאום, מועדון-העל הראשון בישראל, בחלל הגדול של הסינרמה, וכמובן – כיכבו בפלייליסט של די.ג'יי אילן בן שחר, בן אדם שהקדיש את חייו לסבבה של הזולת. זוהי מוזיקת ריקודים במיטבה.

קשה לי עם טראקים של טראנס. הם כוחניים מדי לטעמי, ועושים לי חור בראש. אבל כדאי שכל מי שרוקד היום לצלילי מוזיקה שמזכירה יותר פטיש או מקדחה, שבתחילת דרכו, הז'אנר הזה היה הרבה יותר עדין ורומנטי (הכל יחסי, כן?). במסיבות הטבע הראשונות, שהתרחשו ב-1990, בחוף ניצנים, רקדו לצליליה של מוזיקת ריקודים אלקטרונית שכאילו ירדה על ישראל מהחלל החיצון. באותה שנה, הקשר בין הטראנסווים החדשים לבין האסיד-האוס והטכנו האמריקאי שחילחל ממש לאט לתוך תרבות המועדונים הישראלית, היה לגמרי הגיוני ולא מופרך. “Energy Flash”, קטע הטכנו הקלאסי של ג'ואי בלטראם (1990) הידהד ביערות ובחופים בכל רחבי הארץ. אחריו הגיעו "Age of Love” של אייג' אוף לאב (1990) ו-”Stella” של ג'אם אנד ספון (1992), שני קטעי פרוטו-טראנס בעלי מקדם אופוריה לא נורמליים, שהוכיחו שעם או בלי ד"ר הופמן, האירופאים האלה לא פראיירים של אף אחד. והפרחים לאסטרל, כמובן.

את הגיחה העמוקה הראשונה שלי לעולמה של מוזיקת הריקודים האלקטרונית עשיתי בזכות התקליטנים של "גלובל אנדרגראונד", איפשהו ב-1997. נכון, לפני זה הקשבתי לאפקס טווין, סקוורפושר, בלאק דוג, אמני נינג'ה טיונז, ג'אנגל ודראם אנד בייס, אבל תקליטנים כמו ניק וורן, דיגוויד וסאשה הכניסו לי לתודעה את הכוח של הצלילים הרפיטטיביים לגבות. זה לא משנה שאחר כך הבנתי שהמוזיקה שלהם היא קרה וחסרת נשמה. אני בן אדם עם כבוד למסורת ולכן שומר להם זכות ראשונים. הם היו שם כשכל העניין הזה של "אומת הדאנס" התפוצץ ואחרי זה התפוצץ שוב, והפעם – בפרצוף. “Xpander” של סאשה (1999) הוא באמת מזכרת מעולה לימי השיא שלהם, שלא, הם לא ישובו עוד. ולפניו - “Future of the Future” של דיפ דיש (1998), בכיכובה של טרייסי ת'ורן, מהתקופה שבה שני הדי.ג'ייז האיראנים האלה ידעו שזמרת טובה יכולה לנצח כל מלחמה. ולסיום – “Knights of the Jaguar” של די.ג'יי רולנדו (1999). קטע הטכנו האגדי הזה גמר לכולנו את הצורה בסוף שנות התשעים, כשנפלט מתוך הרמקולים של האומן 17, ירושלים, בשעות הבוקר. אף פעם לא אתעייף מלשמוע אותו, שוב ושוב ושוב. כשאמות, אני רוצה שיקברו אותי לצליליו. רבים הסיכויים שאקפוץ מתוך הקבר ואנשק את הרב.