פרצופה של המדינה

לפני חמש שנים ערכתי בצוותא עם איל רוב את קובץ הסיפורים "לא מה שהיה פעם – הסיפור של תרבות המועדונים" (הוצאת בבל). אחת הדילמות שעמדה בפנינו לפני שהתחלנו לפנות לכותבים השונים, היתה מה היא נקודת המבט שלנו; האם אנחנו רוצים לכתוב ספר היסטורי, דוגמת "ג'נריישן אקסטזי" של סיימון ריינולדס, או "Last Night A DJ Saved My Life" של ביל ברוסטר ופרנק ברוטון, או דווקא לקחת כמודל אסופות כמו "Disco Biscuits", שמאגדות לתוכן סיפורים בהשראת המועדונים וחיי הלילה. בסופו של דבר, אחרי דיונים מתישים, בחרנו באפשרות השנייה מתוך רצון להתעסק ב"כאן" וב"עכשיו" שהיו מרכז הווייתנו באותו הזמן – החוויות המועדוניות דרך הפריזמה של האינתיפאדה השניה. אם להיות כנים, נדמה לי גם שלא רצינו להתחיל להיכנס לתחקיר המבהיל והבלתי נגמר של כתיבת ספר היסטוריה אמיתי.

ב"לרקוד עם דמעות בעיניים" (הוצאת רסלינג) – איזה שם מעולה לספר - מרים ניסן שור את הכפפה המאתגרת הזו ומשרטט את ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, החל מיום הקמתה ועד לימינו אנו. ב-472 עמודים מרתקים הוא מתאר נרטיב אחיד וברור, בו זרועה של המדינה שלובה בידיים הרוקדות המנסות ללא הצלחה להתנופף באוויר. החל מהמאבקים בין הנוער הסלוני לפושטקים של הדיסקוטקים, דרך קדחת הדיסקו של סוף שנות ה-70, הניכור האייטיזי במועדוני הגל החדש, מעלליו של הקולוסיאום היומרני, תקומתה של התרבות הגאה, לידתה של תרבות הטראנס וקריסתה של אומת הדאנס; כולם מעוטרים בקונטקסט היסטורי, מדיניי פוליטי וחברתי. כאן למעשה טמון ההישג הגדול ביותר של שור – היכולת ליצור קורלציה בין התמורות שהתחוללו במדינת ישראל ב-60 שנות עצמאות, לבין חיי הלילה שלה. בן גוריון, מפא"י ההיסטורית, בגין והמהפך של 77', מלחמת לבנון, שיחות מדריד, הסכמי אוסלו, רצח רבין, ביבי והפיגועים – כולם נוכחים במלוא עוצמתם ומטילים את צלם הגדול. הם משתלבים היטב בסיפור ששור מספר, גם אם נקשרו בדיעבד (מתוקף גילו, התזה של שור והסיפור שהוא בוחר לספר ולשים במרכז, מרגישים כמי שיצא מנקודת מבט עכשווית והלך אחורה); הרי הדיסקו פרץ בסוף שנות השבעים בעולם כולו, ללא כל קשר לפרשת הדולרים של לאה רבין והניצחון של הליכוד, אבל כשהם שזורים אצל שור זה בזה – נוגחים כל אחד בדרכו באליטות שקדמו לו ומערערים על ההיררכיה – נוצר כאן סיפור היסטורי הגיוני יותר. מתבקש כמעט (זהו גם הפרק הטוב והחשוב ביותר בספר לצד הפרק על הטראנס, שגם הוא עוסק בערעור הסדר הקיים ויצירה של קהילה אלטרנטיבית). אליהן מצטרפות גם הקשירה בין אומת הדאנס והתפתחות האינדיבידואליזם של תחילת שנות התשעים, תהליך השלום, הפריצה של MTV, עלייתו לאוויר של הערוץ השני והגל הצרכני שהביא איתו. זהו תרשים זרימה חברתי שעדיין אקוטי לחברה הישראלית.

כמו כל ספר היסטוריה מעניין, זהו לא ספר אובייקטיבי; שור מספר את ההיסטוריה של תרבות המועדונים בישראל דרך העיניים שלו, ושלו בלבד; ז'אנרים כמו ברייק-ביט ודראם אנ' בייס, מועדונים חשובים כמו הדינמו דבש והדי ג'ייז שצמחו שם כמעט ולא זוכים לאזכור, אבל לא משום שאין להם מקום מכובד בהיסטוריה, אלא משום שהם לא שייכים לכאן. מקומם בספר אחר של כותב אחר, שיספר סיפור אחר.
גם אם שור משמיט גיבורים וסיפורים כדי לחזק את התזה שלו - עניין לגיטימי בכתיבת ספר היסטוריה – הוא דואג לגבות את הטקסט עם מראי מקום ועבודת תחקיר מאלפת. גם עבודת הארכיון – המציגה פליירים של מסיבות, תמונות נדירות ופלייליסטים של די ג'ייז ומועדונים – מרשימה ביסודיות שלה. כאילו כדי לתת עוד תוקף לנושא ולאפיין אותו כקנוני, החליט שור באופן מודע לחרוג מהכתיבה התזזיתית שמאפיינת אותו, ולהתמקד בשפה ישרה, ישירה ולא מתחכמת (אולי גם כדי לא להרחיק קוראים מבוגרים יותר).

יש משהו מעורר כבוד בעובדה שאדם שכה קרוב אליך בעיסוקו וגילו משאיר אחריו בגיל כה צעיר עבודה כה מרשימה. זה יכול היה לגרום לי להיות ממורמר ולכלכך, אבל במקום אני אגיד לכם דבר אחר: עשו טובה לכו לקרוא את "לרקוד עם דמעות בעיניים", ספר היסטוריה לא פחות חשוב מ"לפיכך נתכנסנו" של יוסי שריד, או "בגין" של אבי שילון. תקראו אותו גם אם אתם שונאים לרקוד; גם אם בחיים לא דרכתם במועדון וגם אם אתם בגיל בפנסיה והולכים לישון כל לילה בעשר. יש כאן סיפור גדול יותר מסיפור של כמה משוגעים אסקפיסטים שרוצים לרקוד בכל מחיר. יש כאן סיפור של מדינה שלמה.