אם רק הייתה לי הזדמנות לפגוש את ביורק, הייתי מבקש ממנה להתקרב אלי, מכוון היטב ואז בקור רוח מפליק לה עם גב היד על הלחי סטירה מצלצלת, שהיתה סותמת לה את האוזן ומנערת אותה קצת. עם כל ההערכה הרבה שיש לי לביורק - ויש לי הערכה רבה - מדובר באחת האמניות הגדולות של 20 השנים האחרונות והיוצרת שדחפה הכי הרבה אוונגרד לתוך המיינסטרים - גם המעריצים הכי גדולים שלה (ואני ביניהם), יודו שמדובר בבחורה מעצבנת, שיכולה להביא את הסעיף. ביורק היא המלכה האם של כל המיוחדג'ות בעולם, ורק על זה מגיעה לה אותה לטמה. אם יש משהו שגברים אמיתיים לא סובלים זה בחורות מיוחדג'ות, שלמרות האיכות הבולטת שלהן מתעקשות לקחת את הייחוד שלהן צעד אחד קדימה ולהדגיש אותו עוד יותר. הן יכולות לתפור לעצמן שמלות בבית מתחתיות של קפה ונייר קרפ; לעשות מייצגים בהם הן מורחות על עצמן משחת כלים תוך כדי גלגלונים והקראת שירים על הפרעות אכילה; או להימשך למאלפי גמלים בדויים בני 70 רק בגלל שזה אקזוטי; מה שבטוח זה שהן מעצבנות רצח, וכולן מקבלות את ההשראה שלהן מביורק.
אם "Joga", "All is Full of Love", "Venus as A Boy" ו-Hyperballad" הם השיאים בקריירה של ביורק, ומצדיקים לבדם את כל הנודניקיות שלה, הרי ש-"It's Oh So Quiet", הלהיט הגדול ביותר שלה לצד "Human Behavior", הוא ללא ספק נקודת שפל חסרת תקדים. זה השיר שבו כל הטרחנוביצ'יות שלה באה לידי ביטוי. בואו נתחיל בשירה של ביורק, שעוברת כאן כל גבול. הרי הקול של ביורק הוא אדיר גם ללא המניירות שלה; ללא ה"שששששששששששש" המרגיזים האלה שכל הזמן מתקיפים (בסדר, הבנו בהתחלה שצריך לשמור על השקט, אז למה לחזור על זה?), קריאות השמחה המתפרצות, הגרגורים שנחמסו בידי מאיה בוסקילה וצווחת ה"This is it!", אז למה היא מתעקשת לדחוף אותם? לא חבל? היא שרה כל כך יפה כשהקול שלה עומד בזכות עצמו, אז מה בוער עכשיו להתחיל להתחרע עליו רק כדי להראות שהיא יכולה? וזה לא שיש זמרת אחרת עם קול דומה.
גם מבחינת הפקה "It's Oh So Quiet" הוא שיר מטריד. כדי להראות שהיא כל כך ספקטקולרית ומגוונת ביורק החליטה באמצע אלבום שכולו אלקטרוניקה ("פוסט"), לתקוע שיר ביג-בנדי. למה? כי היא נורא מוזיקלית ולא מגבילה את עצמה ז'אנרית, אז היא מראה לכולם שהיא גם יכולה לעשות שיר עם ביג-בנד ולא רק עם סמפלרים. וזה מה זה מיוחדג'. הקשקוש הזה, שכולו דאווין בכסות של ורסטיליות, מביך גם בתוך החוקיות הפנימית שהוא עצמו יוצר עם מעברים לכאורה אירוניים בין שקט לשמחה בשיר שכולו מדבר על כמה שקט כאן (ואז כבר לא שקט כאן, איזה קטע. ואתם יודעים למה לא שקט כאן? כי ביורק החליטה שהיא מפעילה את הסירנות, זה למה).
מיתוס נוסף שאני שמח להפריך כאן הוא הקליפ של השיר שבוים בידי ספייק ג'ונז (יאמר לזכות ביורק שהיא מקפידה לעבוד בעיקר עם שלושת הטנורים של הקליפים - ג'ונז, מישל גונדרי וכריס קאנינגהאם). זוהי עבודתו החלשה ביותר של ג'ונז (וקשה להאשים אותו, לא ממש היתה לא השראה מהשיר הזה) שמנסה לתת ל"It's Oh So Quiet" פיל של מחזמר ססגוני (המטריות, הסינכרון בין הפעולות לקצב והמוזיקה), אבל התוצאה נותרת אנמית למדי. ואולי זה רק העצבים שמדברים.
באסה או קלאסה: "It's Oh So Quiet" של ביורק
רונן ארבל
24.12.2008 / 15:23