חייו של סוכן ריגול אינם פשוטים. החיים אינם נלקחים כמובן מאליו.
החיים זה סרט זו עובדה, לא משפט פילוסופי. יש משהו במבנה האישיות שלנו שמאפשר לנו להסתכן. זו לא גבורה, זה פגם גנטי.
בוא וקח, אתה - שלא צריך לקחת סיכונים, את החלק הטוב של העניין. קח מתפישת העולם שלנו את מרכיב החיות. את הקלות. את הקוליות.
עוד בוואלה!
העולם הוא במה ענקית והחיים הם הצגה אחת גדולה.
אתה יכול לעשות שזה יהיה נכון. אתה שחקן בהצגה. אתה יכול להיות שחקן משני או ראשי. זו בחירה שלך. נכון, זו הצגה אמיתית, אפשר גם להגיע לכלא, ותגיד תודה אם תשתתף עד הסוף. אבל אם תבין ותפנים שהכול הצגה אחת גדולה - שבסוף המסך יורד וכולנו הולכים הביתה - תוכל להשתחרר יותר, תוכל לקחת דברים יותר בקלות, תוכל להעז יותר, תוכל להמריא קצת. תוכל להיות יותר ספונטני, לקחת דברים בפרופורציה. לא רק שהיא תחזיק ממך יותר, אתם גם תיהנו הרבה יותר.
ובהצגה, הטקסט הוא החלק החשוב. את החזרות עושים קודם על הטקסט. אחרי זה על המשחק. "להיות או לא להיות" משנה איך בדיוק שיחקו את השורה הזו? סוכן נדרש להגיע למיומנות רבה כשכל נשקו זה המילים. אתה צריך להפעיל ולהשפיע על אנשים זרים - בדיבורך בלבד - במלון, ברכבת, בשדה התעופה, בתחנת גבול, בחיזור. בפיתוי. בשכנוע.
יש הרבה אמירות על השיחה הראשונה. לא קל לבנות רושם חיובי. הרבה יותר קשה זה לתקן את הרושם הראשוני. לא סתם יש אפילו מושג שניקרא שורת פתיחה. בוא נתחיל בזה ששכח את השבלונות כמו "את מוכרת לי...". אם גבר היה אומר לי שורה כזו הייתי עונה לו "כן, כנראה מכרת לי נעליים..". קודם כל התבונן בה. מי היא? מה אומר לבושה? לאיזה סגנון היא שייכת? השיער, התיק, הנעליים, המשקפיים. שפת הגוף, ההילוך. היא מופנמת או טווסית? מבנה גופה, הגיל, פניה. היא הזמינה את הדרינק בהחלטיות או שאין לה מושג מה היא מזמינה בכלל. איך היא אוכלת, איך מתנהגת. אולי בכלל לא בא לך עליה? תהיה עם ביטחון עצמי, אבל לא וולגארי. עדין. לא תקיף. תהיה מנומס. חייכן שובב. חוש הומור. המבט לפני הפתיחה זה הצבת הכדור על הנקודה הלבנה לפני הבעיטה. אל תשים אותו ברישול.
ועכשיו התרגול
בוא ניקח מצב לא קל. מעלית. אתם לא לבד. עוד 10 שניות היא יוצאת לרחוב. מה עכשיו? אתה יוצא אחריה: שמי מארק, סליחה שאני מעכב אותך רגע ממרוץ החיים. ראיתי אותך במעלית ואמרתי לעצמי אני חייב להכיר אותך. זו פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה. אפשר לשבת איתך לקפה? עכשיו, אחה"צ, מחר, מתי שתגידי. אני עובד כאן קומה 13 במקנזי.
בוא ננתח: "שמי מארק, סליחה שאני מעכב אותך". אתה לא אנונימי מהרחוב. ביקשת סליחה על ההתפרצות. אתה שקט מתחשב אבל הולך על אמונתך. רגע ממרוץ החיים. מחמאה גדולה נתת לה. אתה מבין שהיא במרוץ. אתה מבין שהיא לא משחקת. יש לה קריירה, היא בלחץ, אתה מציע הפוגה קלה.
"אני חייב להכיר אותך..." כי את מסקרנת, מציתה את הדמיון, שווה, מגרה. אתה חייב להכיר אותה, מרמז על תחושת החמצה אם זה לא יקרה. אולי גם היא תחוש את זה. "זו פעם ראשונה". מעולה. אתה לא מתחילן סידרתי מחוספס. אבל הנה אזרת אומץ והלכת עם הלב. רומנטי. "עכשיו, מחר", אין לחץ. היא יכולה לקחת את הזמן אבל זה לא יברח. היא יכולה ללכת ולהשתעשע עם המחשבה שיש לה משהו כיפי שמחכה לה. "מתי שתגידי". היא תקבע. הכדור אצלה. מצוין. "אני כאן במקנזי". בחור רציני. מסודר. בדרך למעלה. גם הוא עסוק לא קטן. בטח מעניין. זרקת לה מקנזי אבל בלי יוהרה. יפה.
יש לא מעט מצבים יותר מעניינים. יותר חדים. אקסטרים. אין מה להפסיד. אתה יותר קשוח. אתה רואה אותה כפרטנרית מעניינת רק אם זה באמת מעניין. הולכים על כל הקופה. ממילא אם זה לא מסקרן ושווה זה לא מעניין אותך. אתה רואה בה אובייקט. מושא תשוקה.אלו מצבים שיכולים להתחיל בהתנצחות מילולית. מאבק בין המינים. אתה הצייד היא האיילה. היא רצה מהר יותר אבל לך יש נשק. העובדה שהיא רוצה להיות ניצודה.
אילוסטרציה
אתה: "לא מתאים לך סתם צלצול של נוקיה.."( אחרי שהסלולר שלה צלצל.)
היא: "כל עוד זה לא אתה מצלצל אין שום בעיה". (הופה....)
אתה: "אני לא מצלצל לנשים שהצלצול שלהם נישמע כמו עוד מיליון".
היא:"אתה בוחר נשים לפי הצלצול?"
אתה: "לא. לפי האישיות. לפי הראש. כל רגע יש למישהו צלצול כזה. איך את יודעת שזה שלך? לא בא לך להרגיש קצת מיוחדת?"
היא:" אני מרגישה מיוחדת. אני לא צריכה רעש וצלצולים כדי לדעת את זה."
אתה: "אולי את סתם מתעצלת לשנות את הצלצול. אולי אין מי שישנה לך אותו. אולי את מצלצלת אותו דבר כבר הרבה זמן". (קצת הגזמת, האנלוגיה שאין מי שמצלצל בה ברורה.)
היא: "העיקר שאני לא צריכה לשמוע את הפעמון הקטן שלך". (היא נפגעה. היא משיבה אש)
אתה עושה צעד. מתיישב על שולחנה. "מארק מקוי. בואי נתבגר רגע. אני מניח שרציתי לצלצל אליך ולהישמע מיוחד. הבעיה כנראה אצלי".
היא: "לירוי קאהן, היום קיבלתי את הסלולר וטרם שיחקתי עם הפונקציות. חשבת שאני אתקע עם צלצול נוקיה? ציפיתי ממך ליותר.."
אתה: "שמפניה תפוזים?"
היא: "שמפניה קסיס... בבקשה.."
איזה יופי.
השיחות המתקדמות
זו הפעם השלישית, רביעית, שמינית, שלכם. הכול פחות לחוץ, אבל ארוכה הדרך. יש עניין, יש סקרנות, יש הידלקות. אבל גם מנגנון הביקורתיות מתחיל לעבוד. איך אתה מדבר, איך אתה מתנהג, הרגלי השיחה, השולחן, הרגלי העישון - אם בכלל, יש לך שיחות סלולר באמצע - מה אתה עושה איתן?, כמה אתה ג'נטלמן, ספונטני, חמוד, הומור. ועוד.
ראשית- תן לה לדבר. תהיה קשוב. כשהיא מספרת, שאל שאלות בעניין סיפורה. תתעניין. אתה אמור לזכור דברים שהיא אומרת. כשאתה מדבר, אל תהפך לטייפ רץ. תבדוק שהיא איתך. ספר דברים אמיתיים ונכונים אבל תן לסקרנות שלה מקום. אל תפציץ בפרטים. אתה יכול להגיד ששהית בעבר חצי שנה במקסיקו, השאר מסתורין מסוים. עוד יהיה זמן לספר מה עשית שם. מצד שני אתה לא כתב כותרות בעיתון מקומי. דווקא על חוויותיך כשהיית ברמן בסנדרסון בלונדון כדאי שתפרט.
תן שני סיפורים ספציפיים פיקנטיים. תן לה לחוש את רגעיך מאוחר בלילה כשאלטון ג'ון השאיר לך טיפ של 1000 דולר והיית צריך להתלבט האם הכסף ילך לקופת הטיפים הכללית או לכיסך התפרן. האקסית שלך הייתה צ'לנית באקדמיה למוזיקה בלונדון. הכרתם כשהיא באה לבר אחרי הופעה ברויאל אמו. שם אל תרחיב. תן לה לחלום על זה. למה זה נגמר, זה סיפור- תספר לה פעם. לא בוער. כשאתה מספר, גע בחיים.
אתה צריך לספר סיפור. לא רשימת מכולת. זו לא חייבת להיות דרמה או סיפור מסמר שיער, אבל צריכים להיות בו אנושיות, דקויות אבחנה, רגש. אתה חייב להבין דבר אחד מרכזי: זה לא משנה הסיפור עצמו. משנה איך התנהגת, מה חשבת, מה חשוב בעיינך, האם היית מוסרי, האם היית נדיב וכו'. זה ממש לא חשוב אם זה היה ארגז ירקות או ארגז נשק, אבל יותר חשוב מה עשית כשגילית שבתוך הארגז מסתתר גור חתולים. תבין דבר חשוב: בכל סיפור שלך היא תראה את עצמה. היא תנסה להשליך מהמקרה הספציפי אליה. היא תספר לחברה שלה אם יש לך לב או לא, אם אתה משעמם או מסעיר אם אתה מרתק אותה, מפחיד אותה או שניהם.
שאלת על ההורים שלה? אחים אחיות? קדימה. מה קורה בעבודה שלה? טוב לה שם? מי הבוס שלה? איך לה איתו? אם טרם ישנת אצלה: מתי קמה? מה עושה בבוקר? אוהבת לאכול או רק קפה קטן? איזה סנדוויץ' אוהבת? שמה שעון מעורר? למתי? ישנה עם פיג'מה או איך? איזה מוזיקה מעדיפה? מתי אוהבת לשמוע? מתי הולכת לישון? נרדמת מהר? אם הגעתם לשלב שהיא מספרת על הדובי שליד המיטה שלה שלפעמים מחבקת אותו בשינה, אתה במצב לא רע.
סרטים זה אחלה נושא שבעולם לשיחה משותפת. אם יש סרט טוב שראיתם לחוד או יחד דבר איתה עליו. דבר על מערכות היחסים, על הדמויות. נתח איתה איזה תפקיד קסם לה. מה דעתה על איזו דמות משנה. איזה רגע נחרט בזיכרונה. קולנוע מאפשר לך להבין את עולמה, את יכולתה הרגשית והשכלית. גם לה לגביך. דברו. סך הכל אתה מעוניין במישהי שכל חייכם תוכלו לדבר יחד. שיחה יכולה להוות תחליף לבילוי. יציאה למסעדה זה רק תפאורה. לב הערב תהיה השיחה. יתכן ואתה לא בנאדם של מילים. אולי אין לך סיפורים שובי לב. אולי סתם קמת, צחצחת שיניים, למדת, עבדת, והנה הכרת אותה. אין בעיה. גם היא תהיה כזו וזה יספק את שניכם. אבל אני רוצה להפנות אותך למשהו שיהווה מקור להשבחת הנפש והיכולת.
הדיאלוגים
אין ז'אנר כזה. אבל זה חלק מכל סרט משובח. הטקסטים, ובדרך כלל הטקסטים בין גבר ואישה. הדיאלוגים. בעיני זו פסגת הקולנוע. קח לך כמה סרטים משובחים וצפה שוב בקטעים הרלוונטיים. מעבר להנאה צרופה, להתרוממות רוח ולהשראה, עבורך זה יכול להיות מעין שיעור מאלף על אומנות השיחה, הדיבור, ובניית היחסים.
קח אפילו את ג'יימס בונד, "קזינו רויאל". החידוש בו לעומת הבונדים הקודמים הוא הדיאלוג השנון בין ג'יימס לנערתו. מאחורי הקלעים מסתתרת שאיפת האולפנים להפוך את נערת ג'יימס בונד מזוג שדיים לאישה מסקרנת ובעלת אישיות עוצמתית משלה. הדיאלוגים ביניהם הם עדנה לכל רומנטיקן או חובב מילים. שים לב איך השיחה הראשונה עוקצנית, פיקחית ומהווה זירת התגוששות, ובהמשך ריכוך קירבה וההערכה, עד התאהבות והקרבה בסוף. קזבלנקה. המפרי בוגארט, אינגריד ברגמן. " אני זוכר... הגרמנים לבשו אפור את לבשת כחול". אל תהיה מאוכזב שלא תגיע לרמה הזו. את זה כתבו טובי הכותבים. זה רק נועד לשמש עבורך כהשראה.
קיבצתי בשבילך כמה מהשמות של הסרטים ששווים צפייה בהקשר הזה הנה הם:
"אנשים פשוטים", "אינסטינקט בסיסי", "אוכל שתייה גבר אישה", "תלמה ולואיז", "שלום לך יקירתי", "קטיפה כחולה", "שלוש נשים", "פריז טקסס", "ספרות זולה", "קיל ביל", "פשעים ועברות קלות", "עד כלות הנשימה", "נערתו ששת", "נהג מונית", "מנהטן", "בעלים", "זעקות ולחישות", "מי טל", "אישה יפה", "ירח מר", "מכורים לאהבה", "מאש", "קרמר נגד קרמר", "שתיקת הכבשים", "כשהארי פגש את סאלי", "כחום הגוף", "כלבי אשמורת", "האזרח קיין", "החשוד המיידי", "אפוקליפסה עכשיו", "קזינו רויאל", "הכבוד של פריצי", "ימי הרדיו", "השחקן".
וכמובן "קזבלנקה" - המפרי בוגארט שימש לי להשראה רוחנית לא פעם. הבלש, המרגל, איש השטח הבודד שתמיד יש אישה מאחוריו או לפניו, וכמעט אף פעם לא לצידו. בוגארט התאהב בשחקנית ממגנטת- לורן בקול- שיחק לצידה בכמה סרטים ולבסוף התחתן איתה. עוד המחשה שהחיים הם הצגה אחת גדולה.
אתה הכוכב, השחקן. אל תשכח את זה. זה המפתח להצלחה שלך ולהנאה שלך. תמיד בעת מצוקה או התרוממות רוח, תגיד לעצמך שזה סרט. תמצה את זה מצד אחד, קח את זה בפרופורציה מצד שני. כשאתה בבעיה, פיזית או נפשית, דמיין שזה סרט ודמיין מה היה עושה כעת הגיבור. תעשה אותו דבר.