דגל אדום

"הכל מתחיל בים" כפי ששמו מוסר לנו, אכן מתחיל בים. הכחול הבוהק של הים התיכון נפרש על המסך ומספר רגעים מאוחר יותר מתייצבים מול המצלמה בני משפחת גולדשטיין, גיבורי הסרט. אודי (יונתן אלסטר בפרק הראשון של הסרט ובשני הפרקים הנוספים רון יגרמן), אמו דינה (דורית לב ארי) הסבא (אריה מוסקונה) והאבא יודה (יובל סגל), שמצטרף אחרון לקבוצה. הם עומדים עם הגב אלינו ורק אז מתקרבים אל החוף, רגליהם יחפות, נצרבות מהחול הלוהט. בתנועות מעוותות שהן בין ניתור לריקוד, כשהם מקללים את החול החם ששורף את כפות רגליהם, המשפחה מחפשת נקודה שקטה ויחסית מבודדת להתמקם בה.

כותרת המשנה של הסרט "שלוש תמונות ילדות ומוות" מכניסה אותנו לכוננות. כמו שהסרט הבריטי "4 חתונות ולוויה" מכין אותנו אל החלק השני של הכותרת, כך גם במקרה הזה. באופן בלתי נמנע אנחנו שואלים את עצמנו מי ימות ומתי, ומתמסרים לחרדה מסוימת שמחלחלת אל המרחב שפתח הסרט. כל סצינה היא הזמנה לאסון, מעל כל סיפור מרחף לו ענן מבשר רעות. במקום לקלקל לצופים ולתת ספויילר, נרמוז שהכל מתחיל בים, אבל נגמר לרוב בבית חולים. בסצינה הראשונה הגיבורים כמעט טובעים כשהמזרון הצף שלהם נסחף הרחק מהחוף. בתמונת הילדות השניה אודי שובר את הראש בתאונה מוזרה במהלך הטיול השנתי. בחלקו השלישי של הסרט, בעקבות סיבוך בהריון של האם סצינות רבות מתקיימות בבית החולים.

כבר בתמונה הראשונה פורץ האבא בבכי תמרורים כשאשתו מאבדת את ההכרה, מאוחר יותר הוא מתעלף בבית חולים, בחלק השלישי הוא לחוץ וחרד כל כך שהוא חייב לקחת כדור הרגעה. וכך, מתחילת הסרט דמות האב היא רכרוכית וחרדתית והיא הראשונה בסדרת גברים שבורים; דמויות המשנה האקסצנטריות גם הן מציעות שהגברים בסרט בבעיה. המציל טוביה (צחי גראד) הוא חובב ילדים קטנים (לפי האמא) ומקיף עצמו במצילי משנה עטויים בספידו לבן, אחיו של טוביה, (אשר צרפתי) הוא שכן תוקפני שנתון למצבי רוח והתקפי זעם וכמעט מכה את האבא, דני שטג הוא אב מלווה חובב נשק שיורה באויר ללא הצדקה, ויוצא "הפוך" נוסף - יואב הייט – הוא האבא האלכוהוליסט של אודליה, בת כיתתו של אודי שממרר בבכי בחנות הרהיטים של האב ואחר כך מרגל אחר בתו. המורה לאנגלית של אודי (האוורד ריפ בהופעה המבריקה של הסרט) סובל מחסך בהתאבלות על רצח רבין ומתעקש לשחזר את הרצח בכיתה ומשבץ את אודי לתפקיד יגאל עמיר רגע לפני שמאשפזים אותו. הבעיה היא שהדמויות הגבריות המעורערות והתאונות המוזרות, לא מתגבשות לכלל אמירה.

אולי דוקא המורה הפסיכי עלה על משהו. לרגעים נדמה שבאודי יש משהו מרושע, זדוני. הוא כמעט מטביע את מי שבא להציל אותו ואת משפחתו מטביעה על מזרון הים המקרטע, בתאונה בה הוא שובר את ראשו הוא פוגע גם בחברו לכיתה, חומי. הוא מרבה לבהות ולחלום, נראה כאילו הוא לא לגמרי שייך למציאות סביבו ושולח מבטים ספק אוטיסטים ספק חורשי רע אבל גם מציץ ובולש אחר הסובבים אותו.

גם המוזיקה שכתב יוסף ברדנשווילי מגבירה את תחושת האי נוחות. לא תמיד לטובה. האקורדים הצורמים במכוון מחווים לקהל בצורה פשטנית ביותר שמשהו רע עומד לקרות. רק שלעיתים קרובות הסרט נדמה כנטול פואנטה, כפשטני יתר על המידה. הבימוי המרומז והעדין של גרין לא עבד כמו גם התסריט. הכפילויות והשבירות שקופות מידי, חלק ממהלכי העלילה צפויים מידי, ולמרות זאת נשארות יותר מידי שאלות ויותר מידי קצוות פרומים משום שחלק מהאלמנטים בעלילה הם מנטולי הצדקה. עושה רושם שרמת המשחק הגבוהה והצילום של שי גולדמן, לא נתמכים על ידי השאר ולמרות הציפיות הגבוהות, סרטו האחרון של גרין לא מצליח לעמוד.