פרסי ג'קסון ילדם של בת תמותה ופוסידון, אל הים מהמיתולוגיה היוונית - הוא חצי אל וחצי בן אדם. למרות הפרעות קשב קשות, כשרון מיוחד להסתבך בצרות וחבורה של ענקים קניבלים שמנסים להרוג אותו תוך כדי משחק מחניים, הוא הצליח לסיים את כיתה ז'. ממש כמו הארי פוטר, מקור ההשראה המרכזי לספר, הוא מחכה בקוצר רוח לחופש הגדול בו יוכל ללכת ל"מחנה החצויים" מעין קיטנה לבני אלים ושאר יצורים מיתולוגיים שם הוא מתאמן כל קיץ לקראת הפיכתו ל"גיבור". רק מה, ממש כמו בהארי פוטר, החלק השני בסדרה "פרסי ג'קסון וים המפלצות" נפתח כשבית הספר בסכנה, ופרסי, יחד עם חברתו אנבת' (מישהו אמר הרמיוני?) וחצי האח הקיקלופ שלו, נקראים להציל את המצב. כי זה מה שעושים גיבורים.
גם ב"האלים משתוללים" ספרה המבדר של מארי פיליפס, האלים צריכים גיבור אנושי שיושיע אותם. במקרה הזה מדובר בשני גיבורים, שניהם בני תמותה אפרוריים שלא ניחנו בכריזמה או באתלטיות רבה במיוחד: אליס עכברית, ביישנית, "ארנבת שיצאה רק הרגע ממאורתה" (38) שנשכרת על ידי אפרודיטה וארטמיס כמנקה לבית הלונדוני הטחוב והמתפורר בו מצטופפים האלים האולימפיים. וניל - מהנדס פחדן חובב ריאליטי, גיבור בעל-כורחו שמגיע לעולם המתים לבוש בחלוק האמבטיה שלו. זה מה שקורה כשהאלים יורדים מהאולימפוס ומתערבבים בבני האדם. כמו סלבריטאים עבשים שהציבור איבד בהם עניין, כך גם האלים: כוחם הולך ונעלם. אף אחד כבר לא סוגד להם והם מאופיינים בפתטיות קלה. קחו למשל את אפולו שהיה החתיך באלים האגו שלו לא עומד בסירובים מבנות לונדון וכעונש על שלא נעתרו לחיזוריו הוא הופך אותן לעצים.
חינוך מיני
שלא כמו "פרסי" שקהל היעד שלו הוא בני נוער (ומעריצי הארי פוטר), "האלים משתוללים" הוא ספר למבוגרים. פיליפס רקחה ספר שנון, סליזי וקצת מרושע, שלא מנסה להתאים לכל חתכי האוכלוסיה ולכן לא מתבייש לדבר על סקס. אפרודיטה - אלת האהבה והיופי - מתפרנסת משיחות סקס בטלפון. לאפולו יש תכנית טלויזיה כושלת בה הוא, "האוראקל מדלפי", מגייס את שארית כוחו למען חיזוי עתידות לזקנות שצופות בתכנית הקיקיונית (אותן הוא לא יהפוך לעץ). ארטמיס היא פריג'ידית שמוליכה כלבים ברחובות לונדון ולדיוניסוס יש פאב (הקרוי "בככנליה" על שם החגיגות הפרועות כמובן), ש"החתול והכלב" או ה"ברייקפסט" מחווירים לעומתו. מצבם של ההורים לא יותר טוב. הרה שומרת על זאוס בעליית הגג, או ליתר דיוק מסתירה משאר העולם את מה שנשאר ממנו מומיה סנילית ומתפרקת. מסכנים האלים. משעמם להם. מה כבר נותר להם לעשות מלבד רקימת מזימות והמצאת תככים ויריבויות? הם הרי בני אלמוות. מה שכן, סקס עדיין מאוד מעסיק אותם. מאוד. אפולו, חרמן בלתי נלאה, לא מפספס הזדמנות להציץ לאביו מולידו, שניה לפני שהוא מגייס אותו בערמומיות לתכנית נקמה גרנדיוזית: "אפולו נשען קדימה והסיט את השמיכות. זאוס היה עירום. אבר המין שלו הידלדל מטה, חסר תועלת. אפולו חשב על אלפי הנשים, על כל האלות שזאוס שיפד על צינור העור המת הזה, כל הנשים שצחקו או בכו או מתו מעונג, פשוטו כמשמעו, ושצווחותיהן הידהדו ברחבי יבשות שלמות כשבתוכן התפוצצו חיים חדשים" (140).
שני הספרים לא לוקחים עצמם יותר מידי ברצינות ומספקים בידור משובח וחווית קריאה מהנה במיוחד לחובבי סיפורי המיתולוגיה שיהנו מהגלגולים המודרניים של המפלצות, האלים והגיבורים. אין כאן שום בשורה חדשה אבל רוח של רעננות והומור נושבת מבין הדפים. בעוד הארי סליחה, פרסי - מאמץ טון חינוכי שיכול להיות טיפה טרחני ["מפלצות אינן מתות. הן נולדות מחדש מהכאוס והברבריות שמבעבעים תמיד מתחת לפני השטח של התרבות... חיייבם להביס אותן שוב ושוב, לרסן אותן. גיבורים מגלמים את המאבק הזה. בכל דור ודור אתם נלחמים בשם האנושות בקרבות שבהם האנושות חייבת לנצח כדי להשאר אנושית" (269)] - "האלים משתוללים" לא מנסה לחנך אף אחד. להיפך. האלים יצאו משליטה, כדור הארץ בסכנה. רק מנקה ומהנדס יכולים להציל אותם. איזה כיף.