פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור

      הוא לא זכה לראות את אובמה נשיא, אבל הוא המשיך לחלום. פרק ראשון מתוך האוטוביוגרפיה של ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור

      השנים הראשונות

      מובן שהייתי דתי. גדלתי בכנסייה. אבי הוא כומר, סבי היה כומר, אבי סבי היה כומר, אחי היחיד הוא כומר, דודי הוא כומר. כך שלא היתה לי ברירה של ממש.

      נולדתי בסוף שנות העשרים, על ס?פ?ו של "השפל הגדול", ששילח את זרועותיו האיומות לכל פינה בארצנו. הייתי צעיר מכדי לזכור את תחילתו של השפל הזה, שנמשך יותר מעשור, אבל אני זוכר שבגיל חמש בקירוב שאלתי את הורי על האנשים הרבים העומדים בתור ללחם. נראה לי שחוויית הילדות המוקדמת הזאת השפיעה על צמיחת רגשות?י האנטי קפיטליסטיים.

      נולדתי באטלנטה בירת ג'ורג'יה. העיר הזאת, המכו?נה "הגשר אל הדרום", היא ביתי. נולדתי בשדרות או?ב?רן. הכנסייה שלנו, א?ב??נ?ז?ר בפטיסט, שוכנת בשדרות אוברן. כיום אני כומר בכנסייה הזאת, והמשרד שלי ב"וועד ההנהגה הנוצרית הדרומית" נמצא בשדרות אוברן. תחילה למדתי בבתי ספר ציבוריים, ואחר כך למדתי ב"בית הספר התיכון הניסויי ליד אוניברסיטת אטלנטה". כעבור שנתיים נסגר בית הספר, ואני המשכתי ללמוד בבית הספר התיכון ע"ש ב?ו?ק?ר ט' וושינגטון.

      הקהילה שנולדתי בה היתה ממוצעת מבחינה כלכלית. איש מהקהילה שלנו לא הגיע לעושר גדול (רוב השחורים שהתעשרו גרו בחלק של העיר שנקרא ה?נט?ר היל?ס). הקהילה התאפיינה במין פשטות חסרת תחכום. אף אחד לא היה עני מרוד. ככל הנראה נכון יהיה לסווג את אנשי הקהילה הזאת כבעלי הכנסה ממוצעת. אף על פי שאף אחד מאיתנו לא היה יכול להיחשב בן "המעמד העליון", הקהילה שלנו היתה קהילה בריאה. הפשיעה היתה מזערית, ורוב שכנינו היו אנשים דתיים.

      למן ההתחלה הייתי ילד בריא באופן יוצא מן הכלל. אומרים שבלידתי הכריזו הרופאים שאני מושלם מבחינה גופנית. אני בקושי יודע מהי תחושה של חולי. אני מניח שהדבר נכון גם באשר לש?כלי. תמיד הייתי מפותח לגילי, גם גופנית וגם שכלית. נראה שלפחות מנקודת המבט התורשתית הטבע היה נדיב מאוד אלי.
      האווירה בבית היתה ידידותית מאוד. יש לי אמא ואבא נפלאים. הם לא רבו כמעט (אבי הוא מסוג האנשים שפשוט אינם רבים), ואיני זוכר שהיתה ביניהם מחלוקת גדולה כלשהי. לגורמים האלה היתה השפעה רבה על עיצוב עמדות?י הדתיות. קל לי מאוד לחשוב על אלוהים של אהבה, בעיקר מפני שגדלתי במשפחה שבה תפסה האהבה מקום מרכזי ותמיד היו בה יחסים של חיבה. קל לי מאוד לחשוב על העולם כעל מקום ידידותי מיסודו הן בגלל התכונות שירשתי והן בגלל הסביבה שבה גדלתי. קל לי מאוד לנטות להשקפה אופטימית על הטבע האנושי בעיקר בגלל חוויות ילדותי.

      יש בי שילוב של ניגודים חזקים. אני מיליטנט ומתון כאחד. אני אידיאליסט וריאליסט כאחד. אני חושב שמקורה של שאיפתי החזקה לצדק באישיותו החזקה והדינמית של אבי, ואני מקווה שהצד העדין שבי בא מאמי, שהיא אישה עדינה ומתוקה מאוד.

      אמא

      אמי, א?לב??רט?ה ויליאמס קינג, פעלה מאחורי הקלעים, והעניקה את הטיפול ואת הדאגה האמהית שבהיעדרם חסרה לאדם חוליה חשובה בחיים. היא אדוקה מאוד ובעלת מחויבות עמוקה לאמונה הנוצרית. שלא כמו אבי, היא רכת דיבור ונינוחה, ואף שהיא מופנמת במקצת, היא חמה וקל להתקרב אליה.

      אמא גדלה בנוחות יחסית (אביה היה הכומר המצליח א"ד ויליאמס). היא נשלחה לבתי הספר הטובים ביותר שהיו בנמצא, ובדרך כלל היתה מוגנת מהפגיעות הגרועות ביותר של האפליה. היא היתה בת יחידה, ונהנתה מכל הנוחיות שכל תלמידת תיכון וקולג' מייחלת לה. למרות הנסיבות הנוחות יחסית, אמי מעולם לא הסתגלה למערכת ההפרדה הבין גזעית ולא השלימה איתה, והחדירה בכל ילדיה תחושה של כבוד עצמי.

      אמא ניצבה מול בעיה שכל הורה שחור באמריקה מתמודד איתה: איך מסבירים לילד קטן מהי אפליה והפרדה? היא לימדה אותי שעלי להרגיש שאני "מישהו", אבל שעלי גם לצאת החוצה ולהתמודד עם המערכת שלוטשת בי עיניים בכל יום ואומרת אתה "פחות מ..." ואתה "לא שווה ל..." היא סיפרה לי על העבדו?ת וכיצד בוטלה במלחמת האזרחים, וניסתה להסביר את שיטת ההפרדה בדרום - בתי הספר, המסעדות ובתי הקולנוע הנפרדים, הדיור הנפרד, השלטים ללבנים ולשחורים שעל הברזיות ובחדרי ההמתנה - כמצב חברתי ולא כסדר טבעי. היא הבהירה שהיא מתנגדת לשיטה, ושאסור לי להרגיש נחות בגללה. ואז היא אמרה את המילים שכמעט כל שחור שומע עוד לפני שהוא מסוגל להבין את האי צדק שעושה אותן הכרחיות: "אתה טוב כמו כל אחד אחר." באותה שעה לא עלה בדעתה של אמי שכעבור שנים הילד הקטן שבזרועותיה יהיה מעורב במאבק נגד השיטה שעליה דיברה.

      אבא

      כוח הרצון של מרטין לותר קינג האב חזק כמו גופו. אישיותו נמרצת ועצם נוכחותו הפיזית (משקלו כמאה קילוגרם) מעוררת תשומת לב. הוא היה תמיד אדם חזק ובוטח בעצמו. לעתים נדירות פגשתי אדם חסר מורא ואמיץ יותר מאבי. הוא מעולם לא פחד מלבנים, חשוכים או אכזריים ככל שיהיו. אם אדם לבן אמר לו משהו מעליב, הוא הבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהדבר אינו לרוחו.

      מאחר שהיה בנו של איכר אריס, הוא נתקל בגילויי אכזריות והחל להחזיר מלחמה שערה כבר בגיל רך. משפחתו גרה בעיירה סטו?קב?רידג', במרחק כשלושים קילומטר מאטלנטה. יום אחד, בזמן שעבד במטע, הוא הבחין בעינו החדה שהבוס מרמה את אביו וגוזל ממנו כסף שהושג בזיעת אפיים. הוא גילה זאת לאביו בו במקום, בנוכחות בעל המטע. הבוס צעק ברוב חימה וזעם: "ג'ים, אם לא תעמיד את הנ?יג?ר הקטן שלך במקומו, אני אחטיף לו סטירה." סבא, שפרנסתו היתה תלויה במעבידו, הורה לאבא לשתוק.

      אבא מספר שברגע ההוא גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את החווה. לעתים קרובות הוא אומר בבדיחות הדעת: "אני לא נגרר עוד אחרי פרד ומחרשה." כעבור כמה חודשים הוא עזב את סטוקברידג' ונסע לאטלנטה בהחלטה נחושה לרכוש השכלה. אף על פי שהיה אז בן שמונה עשרה - מבוגר בשנה מרוב הנערים שסיימו את התיכון - הוא התחיל ללמוד בתיכון, ולא הפסיק ללמוד עד שסיים את קולג' מו?רה?או?ס באטלנטה.

      מה שאני מעריך יותר מכול אצל אבי הוא אופיו הנוצרי האמיתי. הוא אדם בעל יושרה אמיתית. הוא מחויב באופן עמוק לעקרונות מוסריים והוא בעל מצפון בכל מעשיו ופעולותיו. גם מי שאינו מסכים עם כנותו נאלץ להודות שמניעיו ומעשיו ישרים. הוא אינו מהסס לומר את האמת ולגלות את דעתו גם כשהיא נוקבת. בגלל הכנו?ת הזאת יש אנשים שממש יראים מפניו. פגשתי צעירים ומבוגרים כאחד שאמרו לי: "אני פוחד פחד מוות מאביך." אכן, הוא קשוח מהרבה בחינות.

      אבי גילה תמיד עניין בזכויות האזרח. הוא היה נשיא "האגודה הלאומית לקידום השחורים" (NAACP) באטלנטה, ותמך תמיד ברפורמה חברתית. עוד לפני שנולדתי הוא סירב לנסוע באוטובוסים העירוניים, לאחר שהיה ע?ד לתקיפה אכזרית של קבוצת נוסעים שחורים. הוא הוביל את המאבק באטלנטה להשוואת משכורתם של המורים השחורים, והיה לו חלק בביטול המעליות הנפרדות בבתי המשפט בעיר.

      ככומר בכנסיית אבנזר נהנה אבי מהשפעה רבה בקהילה השחורה, ונראה שגם הלבנים רחשו לו כבוד. מכל מקום, הם מעולם לא תקפו אותו פיזית. עובדה זאת מילאה את אחי, את אחותי ואותי פליאה, שכן גדלנו באווירה מלאת מתח גזעי. נוכח המורשת הזאת, אין פלא שגם אני למדתי לתעב את ההפרדה הגזעית ולראות בה דבר חסר היגיון או צידוק מוסרי.

      מעולם לא ידעתי מחסור במצרכים הבסיסיים. את אלה סיפק לי אבי, שהעמיד תמיד את משפחתו במקום הראשון. אבי לא השתכר יותר ממשכורת רגילה, אבל הוא ידע את אמנות החיסכון והתקצוב והשכיל תמיד שלא לחיות מעבר ליכולותיו. לכן תמיד עלה בידו לספק את כל הנחוץ במאמץ קל. המשכתי בלימוד?י, ואף פעם לא נאלצתי להפסיק אותם כדי לעבוד או משהו מעין זה.
      עשרים וחמש השנים הראשונות בחיי היו שנים נוחות מאוד. אם היתה לי בעיה, יכולתי תמיד לפנות לאבא והדברים היו נפתרים. החיים נעטפו בשבילי כמתנת חג מולד. עם זאת, אין כוונתי לומר שנולדתי עם כפית כסף בפי. בכלל לא. תמיד היה לי רצון עז לעבוד, וחופשות הקיץ עברו עלי בעבודה.

      ספקות צצים בלא רחמים

      הצטרפתי לכנסייה כשהייתי בן חמש. אני זוכר היטב את האירוע הזה. הכנסייה שלנו היתה בעיצומה של "התעוררות" האביב, והגיע אלינו מטיף אורח מווירג'יניה. בבוקר יום ראשון הוא בא לבית הספר של יום א' לדבר איתנו על הגאולה, ולאחר נאום קצר הזמין את המעוניינים להצטרף לכנסייה.

      אחותי היתה הראשונה שהצטרפה לכנסייה בבוקר ההוא. לאחר שראיתי אותה מצטרפת, החלטתי שלא אתן לה יתרון עלי, וכך הייתי השני להצטרף לכנסייה. מעולם לא הקדשתי מחשבה לעניין הזה, וגם בזמן שהוטבלתי לא הייתי מודע למתרחש. מכאן ברור למדי שלא הצטרפתי לכנסייה מתוך אמונה פנימית עזה, אלא בעיקר מתוך תשוקה ילדותית שלא לפגר אחרי אחותי.

      הכנסייה היתה לי תמיד בית שני. עד כמה שאני יכול לזכור הייתי בכנסייה בכל יום ראשון. את חברי הטובים הכרתי בבית הספר של יום א', ובית הספר הזה הוא שעזר לי לפתח את היכולת להסתדר עם הבריות. אני מניח שזה היה בלתי נמנע, שכן אבי היה הכומר בכנסייה שלי, אך מעולם לא הצטערתי שהלכתי לכנסייה עד שחוויתי תקופה של ספקנות, בשנה השנייה שלי בקולג'.
      השיעורים בבית הספר של יום א' היו בעלי אופי פונדמנטליסטי.

      אף אחד ממור?י לא פקפק בנאמר בכתבי הקודש. רובם היו בו?רים ולא שמעו מעודם על ביקורת המקרא. אני כמובן קיבלתי את הדברים כפי שנמסרו לי. מעולם לא חשתי שום צורך להטיל בהם ספק. בכל אופן, לא אז. אני מניח שעד גיל שתים עשרה בקירוב קיבלתי את לימוד כתבי הקודש בלי שום ביקורת. אבל הגישה הלא ביקורתית הזאת לא יכלה להימשך זמן רב, כי היא עמדה בניגוד לאופיי הטבעי. תמיד הייתי הטיפוס השואל והמפותח לגילו. כשהייתי בן שלוש עשרה הדהמתי את הכיתה כשכפרתי בתחייתו הגופנית של ישו. הספקות החלו לצוץ בי ולא הרפו.

      איך או?כל לאהוב בני אדם ששונאים אותי?

      שני אירועים שקרו בילדותי השפיעו השפעה אדירה על התפתחותי. הראשון היה מות סבתי. היא היתה יקרה מאוד לכולנו, אבל בייחוד לי. לפעמים אני חושב שהייתי הנכד האהוב עליה. נפגעתי כל כך ממותה, בעיקר על שום האהבה העצומה שרחשתי לה. היא סייעה במידה רבה לגדל את כולנו. אחרי האירוע הזה התחלתי לתהות על האמונה בחיי הנצח. הורי ניסו להסביר לי את זה, והבטיחו לי שאיכשהו סבתי עדיין בחיים. אני מניח שזאת הסיבה שגם היום אני מאמין בכל לבי בחיי נצח אישיים.

      האירוע השני קרה כשהייתי כבן שש. מגיל שלוש היה לי חבר ל?בן שהיה בערך בן גילי. תמיד הרגשנו חופשיים לשחק יחד במשחקי הילדות. הוא לא גר בקהילה שלנו, אבל בדרך כלל היה בסביבה, כי לאביו היתה חנות מול ביתנו. כשמלאו לנו שש נכנסנו שנינו לבית הספר - בתי ספר נפרדים, כמובן. אני זוכר איך החברות בינינו התחילה להתפורר מרגע שהתחלנו ללמוד בבית הספר. זה לא היה מרצוני, אלא מרצונו. השיא בא כשהוא אמר לי יום אחד שאביו דורש ממנו לא לשחק איתי עוד. לעולם לא אשכח את הזעזוע הגדול שחשתי. מיד שאלתי את הורי מה המניע לאמירה זאת.

      ישבנו אל שולחן ארוחת הערב כשהנושא עלה לדיון. ואז, בפעם הראשונה, נעשיתי מודע לקיומה של בעיית הגזע. לא הייתי ער לזה לפני כן. הורי דיברו על כמה מהטרגדיות שנבעו מהבעיה הזאת, ועל כמה מהעלבונות שהם עצמם ספגו בגללה, ואני הרגשתי זעזוע גדול. מהרגע ההוא הייתי נחוש בדעתי לשנוא כל אדם לבן. ככל שהתבגרתי הלכה וגברה בי התחושה הזאת. הורי אמרו לי תמיד שאסור לי לשנוא את האדם הלבן, וכי חובתי כנוצרי היא לאהוב אותו. שאלתי את עצמי: איך אני יכול לאהוב בני אדם ששונאים אותי ושבגללם נגזר עלי להיפרד מחברי הטוב? זאת היתה שאלה גדולה שניקרה בראשי כמה שנים.

      תמיד תיעבתי את שיטת ההפרדה והרגשתי שהיא גורמת עוול חמור. אני זוכר נסיעה עם אבא לחנות נעליים במרכז העיר. זה קרה כשעוד הייתי ילד קטן. נכנסו והתיישבנו במקומות הפנויים הראשונים בכניסה לחנות. זבן לבן צעיר ניגש אלינו ומלמל בנימוס:
      "אשמח לשרת אתכם אם רק תעברו למושבים ההם מאחור."
      אבא ענה לו מיד: "אין שום בעיה עם המושבים האלה. אנחנו מרגישים פה נוח מאוד."
      "מצטער," אמר הזבן, "אתם תצטרכו לעבור לשם."
      "או שנקנה נעליים כשאנחנו יושבים כאן," השיב אבי, "או שלא נקנה נעליים בכלל."
      ואז הוא אחז בידי ויצאנו מהחנות. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא כועס כל כך. החוויה ההיא גילתה לי בגיל מוקדם מאוד שאבי לא הסתגל לשיטה, והוא מילא תפקיד חשוב בעיצוב התודעה שלי. אני עדיין זוכר איך הלכתי ברחוב לצדו בעודו ממלמל, "לא אכפת לי כמה זמן אצטרך לחיות עם השיטה הזאת, אני לעולם לא אשלים איתה."
      והוא לא השלים.
      יום אחד נסעתי איתו במכונית והוא חלף בשוגג על פני תמרור עצור. שוטר אחד ניגש אל המכונית. "בסדר, ב?ו?י", הוא אמר, "תעמוד בצד ותראה לי את הרישיון שלך."
      אבי החזיר לו מיד: "תרשה לי להבהיר לך שאתה לא מדבר אל ילד. אם תמשיך להתייחס אלי כמו אל ילד, אני איאלץ להתנהג כאילו לא שמעתי אף מילה ממה שאמרת."
      השוטר היה המום כל כך לשמוע שחור מדבר אליו בצורה כה ישירה, שהוא לא ידע איך להגיב. הוא כתב בעצבנות את הדו"ח והסתלק מהמקום מהר ככל האפשר.

      מעולם לא כעסתי כל כך

      שיטת ההפרדה באטלנטה היתה מחמירה למדי. עד שהקימו ימק"א לשחורים, לא יכולתי ללכת לשחות. ילד שחור באטלנטה לא היה יכול ללכת לשום גן ציבורי. לא יכולתי ללכת לבתי הספר ה"לבנים". ברבות מחנויות הכלבו בעיר לא יכולתי לגשת אל המזנון לקנות המבורגר או ספל קפה. לא יכולתי לבקר בבתי הקולנוע בעיר. היה בית קולנוע אחד או שניים לשחורים, אבל אף פעם לא הציגו בהם את הסרטים החשובים. ואם הם השיגו אותם, זה היה באיחור של שנתיים שלוש.

      פעם אחת, כשהייתי בן שמונה בקירוב, ביקרתי באחת מחנויות הכלבו של אטלנטה. פתאום מישהו סטר לי, והדבר היחיד ששמעתי היה קול שאמר, "אתה הנ?יג?ר הזה שדרך לי על הרגל." התברר לי שזאת גברת לבנה. ברור שלא החזרתי בכלל. לא הייתי מעז להחזיר מלחמה כשמדובר באדם לבן. אני חושב שזה קשור גם למבנה האישיות הטבעי שלי - כלומר, מעולם לא הייתי מאלה שמכים חזרה. סיפרתי לאמי מה קרה, וזה הכעיס אותה מאוד, אבל הגברת שסטרה לי כבר הלכה.

      אני זוכר עוד חוויה שהיתה לי באטלנטה. למדתי בתיכון ב?ו?ק?ר ט' וושינגטון בקצה השני של העיר. כדי להגיע אליו הייתי צריך לעלות על אוטובוס ברובע הרביעי ולנסוע עד הקצה המערבי. בימים ההם היו נהוגים באוטובוסים דפוסים נוקשים של הפרדה. הלבנים ישבו בקדמת האוטובוס והשחורים היו צריכים לשבת במושבים האחוריים. גם אם לבנים לא עלו לאוטובוס, המושבים האלה היו שמורים להם. הייתי הולך בגופי אל ירכתי האוטובוס, אבל בכל פעם שעליתי לאוטובוס הראש שלי נשאר במושבים הקדמיים. ואמרתי לעצמי, "ביום מן הימים אשים את הגוף שלי שם, במקום שהראש שלי נמצא."

      כשהייתי בן ארבע עשרה נסעתי לד?ב?לין, ג'ורג'יה, עם מורתי היקרה גב' ב?ר?דלי. השתתפתי שם בתחרות נאומים ואף זכיתי בה. הנושא שלי, למרבה האירוניה, היה "האדם השחור והחוקה".
      לא תהיה לנו דמוקרטיה נאורה כל עוד קבוצה גדולה אחת חיה בבערות. לא תהיה לנו אומה בריאה כל עוד עשירית מבניה אינם ניזונים כראוי, חולים, משמשים בית גידול לחיידקי מחלה שאינה מכירה בגבולות הצבע ואינה מצייתת לחוקי ההפרדה הגזעית. לא תהיה לנו אומה יציבה כל עוד קבוצה אחת מושפלת ומתוסכלת כל כך, עד שכמעט כופים עליה לאמץ גישות אנטי חברתיות ולפנות לפשע. לא נהיה אנשים נוצרים באמת כל עוד יושמו ללעג עיקרי תורתו של ישו: אהבת אחים וכלל הזהב. לא נגיע לשגשוג אמיתי כל עוד קבוצה אחת מפגרת כל כך, שאינה יכולה לקנות מצרכים. לכן, בעודנו חוגרים את חרבנו כדי להגן על הדמוקרטיה מפני תוקף זר, עלינו לתת יחס הוגן יותר מבית והזדמנות שווה לכל בני האדם.

      שלושה עשר מיליון בנים ובנות שחורים, צאצאי אבות אבותינו, ממשיכים להילחם למען העתקת התיקונים השלושה עשר, הארבעה עשר והחמישה עשר מהדף המודפס אל חיי היומיום. אנחנו מאמינים איתם ש"אם החופש טוב למישהו, הוא טוב לכולם"; שאולי ניצחנו את צבאות הדרום בחרב, אבל חשוב לא פחות לכבוש את שנאת הדרום; שאם יינתנו זכויות לשחורים, הם יעמדו על המשמר ויגנו, אפילו בזרועות חשופות, על החירות הפדרלית מפני אויביה הבוגדים שמבקשים להחריבה.

      בלילה חזרתי עם גב' ברדלי באוטובוס לאטלנטה. בדרך עלו לאוטובוס כמה נוסעים לבנים, והנהג הלבן הורה לנו לקום ולפנות את מקומנו ללבנים. לא קמנו במהירות מספקת לטעמו, והוא התחיל לגדף אותנו. התכוונתי להישאר לשבת על מקומי, אבל גב' ברדלי האיצה בי לקום, ואמרה שעלינו לציית לחוק. עמדנו על רגלינו כל מאה וארבעים הקילומטר עד אטלנטה. הלילה ההוא לא נמחה מזיכרוני. מעודי לא כעסתי כל כך.

      גדלתי כשאני מתעב לא רק את ההפרדה, אלא גם את המעשים המדכאים והברבריים שהיא הולידה. ראיתי במו עינ?י את אכזריות המשטרה, וראיתי שחורים מקבלים יחס מחפיר בבתי המשפט. אני זוכר את הארגון הנקרא קו? קלו?קס קל?ן. הוא תובע עליונות לבנה, ובימים ההם הוא השתמש באלימות כדי לשמור על ההפרדה ולהראות לשחור מה מקומו, כמו שאומרים. אני זוכר שראיתי את אחד מאנשי הקל?ן מכה שחור. עברתי במקומות שבהם נעשו בשחורים מעשי לינץ' פראיים. כל הדברים האלה השפיעו על עיצוב אישיותי.

      כמו כן למדתי שתאומו הבלתי נפרד של הקיפוח הגזעי הוא הקיפוח הכלכלי. אף על פי שאני בא מבית שהיו בו ביטחון כלכלי ורווחה יחסית, מעולם לא שכחתי את חוסר הביטחון הכלכלי של רבים מחבר?י, ואת העוני הנורא של אלה שחיו סביבי. בסוף שנות העשרה שלי עבדתי במשך שני קיצים (נגד רצונו של אבי - הוא לא רצה שאחי ואני נעבוד בסביבת אנשים לבנים בגלל התנאים המדכאים) במפעל ששכר שחורים ולבנים כאחד. כאן ראיתי אי צדק כלכלי מקרוב, והבנתי שהלבן העני מנוצל לא פחות מהשחור. החוויות המוקדמות האלה העמיקו את המודעות שלי לסוגי העוול השונים הקיימים בחברה שלנו.

      כאילו הורידו מסך על עצמיותי

      לפני שהתחלתי ללמוד בקולג' נסעתי לסימסב??רי, קונטיקט, ועבדתי כל הקיץ בחוות טבק. יום ראשון אחד הלכנו לכנסייה בסימסברי, והיינו השחורים היחידים שם. בבקרים של ימי ראשון הייתי המדריך הדתי. ניהלתי את הטקס ודיברתי על כל עניין שרציתי לפני מאה ושבעה נערים. לפני הקיץ ההוא לא חשבתי שאדם מהגזע שלי יוכל לאכול בכל מקום, אבל אכלנו באחת המסעדות בה?רטפו?רד.

      אחרי הקיץ ההוא בצפון הרגשתי אכזבה מרה כשנאלצתי לחזור אל ההפרדה בדרום. היה קשה להבין למה ברכבת מניו יורק לוושינגטון יכולתי לשבת בכל מקום שרציתי, ואילו בהגיעי לעיר הבירה הייתי צריך לעבור לקרון שנהוגה בו הפרדה, כדי שאוכל להמשיך בנסיעה לאטלנטה. בפעם הראשונה שישבתי מאחורי הווילון בקרון המזנון הרגשתי כאילו הורידו מסך על עצמיותי. מעולם לא הצלחתי להסתגל לחדרי המתנה נפרדים, למקומות אכילה נפרדים, לשירותים נפרדים, הן מפני שהמקומות המיועדים לשחורים היו תמיד ברמה נחותה והן מפני שעצם רעיון ההפרדה פגע בתחושת הכבוד העצמי שלי.

      ***

      מכתב אל מרטין לותר קינג האב
      15 ביוני 1944
      סימסברי, קונטיקט

      אבא יקר,
      אני מצטער מאוד שלא כתבתי קודם, אבל רוב הזמן עבדתי. אנחנו באמת נהנים להיות כאן והעבודה קלה מאוד. אנחנו צריכים לקום בכל יום בשש. אנחנו מקבלים אוכל טוב מאוד. ואני עובד במטבח, אז אתה מבין שאני מקבל אוכל אפילו טוב יותר.

      אנחנו מקיימים תפילה בכל יום ראשון בשמונה, ואני הוא שמנהל את הטקס. יש לנו כאן מקהלת נערים ובקרוב נשיר ברדיו. ביום ראשון הלכתי לכנסייה בסימסברי. זאת היתה כנסייה לבנה. לא יכולתי להגיע לכנסייה בהרטפורד, אבל אסע לשם בשבוע הבא. בדרך לכאן ראינו כמה דברים שאף פעם לא ציפיתי לראות. אחרי שעברנו את וושינגטון לא היתה שום אפליה בכלל, והאנשים הלבנים כאן נחמדים מאוד. אנחנו הולכים לכל מקום שאנחנו רוצים ויושבים בכל מקום שאנחנו רוצים.

      תגיד לכולם שאני מוסר דרישת שלום ושאני עדיין חושב על הכנסייה וקורא בתנ"ך. ואני לא עושה שום דבר שלא הייתי עושה בנוכחותך.
      בנך

      "האוטוביוגרפיה", מרטין לותר קינג. מאנגלית: דפנה לוי // הוצאת ידיעות ספרים