זה נגמר בדם

"ארץ קשוחה"? זה הכי 2007, לא? אז זהו, שכן. אבל לא. כי למרות שסרטם האחד לפני האחרון של האחים כהן הוצג לראשונה בקאן, לפני שנה וחצי, הוא עלה לאקרנים בארץ רק בינואר האחרון. בכל מקרה, למרות שנדמה שהסרט הזה היה אתנו מאז ומתמיד, שכן ככה זה עם קלאסיקות, באופן רשמי, בכל מה שנוגע לעניין של רשימת סיכום השנה שלנו כאן, הוא הכי 2008.

גם במבט נוסף, קשה לאתר במערבון המודרני והמשובח הזה תו שאינו במקום. ג'וש ברולין מסתבך עם מזוודה, חוויאר ברדם רודף ורוצח על פי מוצא פיו של המטבע, וטומי לי ג'ונס יכול רק להיאנח, ולנקות את הבלגן המדמם שהשניים משאירים מאחוריהם בלכתם. מתח של קצה הכיסא, ניהיליזם מוחלט, ייאוש גורף, סוף מדהים ומהמם (שנאמן אחד לאחד לספרו של קורמאק מקארתי), ומספר מרשים של אוסקרים.

ואולי זה גם המקום להגן על כבודו של "לקרוא ולשרוף", קומדיית הריגול האנטי-רומנטית שגם אותה הוציאו האחים השנה. אמנם מדובר ביצירה הרבה פחות משמעותית מ"ארץ קשוחה", אך גם היא הפליאה להציג עולם כאוטי וחסר מוסר שבו אין דבר בשמיים (מלבד לווייני ריגול). בתור סרט שטחי על אנשים שטחיים, זה עבד יופי. וגם בתור סאטירה על סרטי "המלחמה בטרור" זה עבד לא רע בכלל (הרבה יותר כיף מ"גוף השקרים" ו"הבוגד" גם יחד, והרבה יותר סקסי מ"סוריאנה"). ואיך שלא תסתכלו על זה, יחסית לסרט מיינסטרימי מובהק (בו מככבים בראד וג'ורג'), מדובר במוצר די חתרני.

גם הסרט הזה קצת מרגיש כמו 2007, לא? אבל מה, לא נכניס אותו לרשימה? ברור שנכניס. סרטו החמישי של הבמאי/תסריטאי פול תומס אנדרסון, הוא סרט גדול מהחיים. במובנים רבים, יגידו אחדים, הוא החיים עצמם. בניגוד ל"ארץ קשוחה", שנטוע במסורת קולנועית מסוימת, גם יש בו מידה גדולה של חד-פעמיות. כלומר, מאיפה זה בא הדבר המפלצתי והמוזר הזה? ומה אני אמור לעשות איתו בדיוק?

דניאל דיי לואיס טורף את המסך בלי מלח בתור איש הנפט דניאל פליינויו, ואנדרסון – שמתבסס באופן רופף על "Oil!", ספרו של אפטון סינקלייר, וששואב את השראתו מג'ון יוסטון ומקובריק, בין השאר – משתמש בכישוריו המופלגים כדי לנווט אותו הישר אל גיהינום עלי אדמות. קפיטליזם, אוונגליזם, משפחה, תאוות בצע, ואם נשאר לכם מקום, אז לקינוח יש גם מילקשייק. וכן, גם דם יש שם. יצירת מופת אמיתית.

סרט הבאטמן השני של כריסטופר נולאן הוא ככל הנראה סרט הסופר גיבורים הטוב ביותר אי פעם. ויש בסאגת הפשע הקודרת, השאפתנית וחסרת המעצורים הזאת כל כך הרבה רגעים אדירים (השוד בהתחלה, העיפרון בעין, הפלאפון בתוך הבטן, השוט של הראש של הית' לדג'ר מחוץ לחלון, הית' לדג'ר בבגדי האחות, הסצנה שבו רייצ'ל אוכלת אותה, ועוד ועוד), שדי מתבקש לגלות מעט סלחנות כלפי הרגעים הפחות אדירים שבכל זאת הצליחו להתגנב פנימה (הקטע עם הפצצות בספינות, למשל). כי פשוט קשה להעלות על הדעת בידור המוני מוצלח יותר.

כל שאר ההיצע הקומיקסי של העונה החמה ("איירון מן", "הענק הירוק", "הלבוי 2", "פרספוליס") החוויר על יד "האביר האפל". הסרט שלשל לכיסו משהו כמו טריליון דולר, הפך לתופעה תרבותית ענקית, ושום בלוקבסטר אחר שיצא השנה לא נמצא ראוי ללקק את מגפי העור השחורות שלו. כי אם כבר, אז כבר, והכי טוב באיימקס. נראה אם זאק סניידר (הבמאי של "Watchmen", שייצא בשנה הבאה) השכיל להפנים את המסר.

מהסצינה הראשונה, עם עשרים ושישה הכלבים, מצאתי את עצמי מהופנט. מצד אחד, סרטו התיעודי/מצוייר של ארי פולמן הוא מניפסט אודיו-ויזואלי בגנות כל מלחמה באשר היא. מצד שני, מדובר בסיפור אחד, בסך הכל, מתוך אין סוף הסיפורים המודחקים של האומה הצבאית הישראלית. סיוטי שדה הקרב נצבעים בצבעי הנפש, והטרגדיה שלנו מעולם לא הייתה קולנועית כל כך. למען האמת, גם הקולנוע שלנו מעולם לא היה קולנועי כל כך. שלא לומר רב עוצמה. השפה הדיבורית והכל כך לא מתוסרטת, הדימויים החלומיים והבלתי נשכחים, פס הקול המדויק – כל אלה גורמים ל"בשיר" להדהד ולחלחל בתודעה זמן רב לאחר שהוא מסתיים. כל אלה גם גורמים לו להיות אחד הסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים, אם לא הטוב שבהם.

סרט ישראלי נוסף שנגע השנה בנושאים דומים הוא "Z32", של אבי מוגרבי ("נקם אחת משתי עיני"). בניגוד ל"בשיר", סרטו של מוגרבי – שהביא את רחשי מצפונו של חייל צה"ל שרצח שוטר פלסטיני תמים במהלך האינתיפאדה השנייה, תוך שימוש בשירים קברטיים מעט גימיקיים – לא ממש הצליח להגיע לקהל. חבל. אם כי לא מאוד מפתיע. סרט מרגיז, נכון, אבל בהחלט שווה לצפות בו.

סרטו הראשון של צ'רלי קאופמן כבמאי (הוא כתב את "להיות ג'ון מלקוביץ'", "שמש נצחית" ואת "אדפטיישן", בין השאר) מספר על מחזאי אומלל (פיליפ סימור הופמן) שהולך לאיבוד בתוך האמנות שלו, ובתוך עצמו. גם אני קצת הלכתי לאיבוד. כי צפייה אחת ממש לא הספיקה לי כדי באמת להבין מה הולך כאן. אבל גם בלי באמת להבין, האפוס המדכא, המפותל, האובססיבי, המתפרק, המצחיק והלא מאוד נגיש שרקח כאן קאופמן מסרב לצאת לי מהראש.

הופמן אדיר, סביבו מתקבצת חבורה מרשימה של נשים אדירות לא פחות (קתרין קינר, סמנתה מורטון, דיאן וויסט, מישל וויליאמס, אמילי ווטסון והופ דיוויס), והמקוריות הבלתי נלאית של קאופמן מבטיחה שחוסר הקוהרנטיות הפנטסטית והפתטית שמתפתחת על המסך לא תהיה דומה לשום דבר שראיתם קודם, או שתראו בעתיד.

קשה להסביר כיצד זה קורה בדיוק, אך "Man on Wire", סרטו התיעודי של ג'יימס מארש (שיצא לאחרונה בדי.וי.די), הוא מסוג הסרטים האלה שפשוט גורמים להתרוממות רוח. לאופוריה. לאושר.

הסרט מביא את סיפורו של פיליפ פטיט, לוליין צרפתי פטפטן, שהלך, באמצע שנות השבעים, על חוט שנמתח בין שני מגדלי התאומים. האקט שלו זכה לכינוי "הפשע האמנותי של המאה". מארש בונה את סרטו באופן מיומן, כמו מותחן. במשך רוב הסרט פטיט וחבריו מספרים ומשחזרים כיצד התכוננו והוציאו לפועל את המיזם הלא חוקי והיפהפה שלהם. וכשתמות כל ההכנות (המרתקות בפני עצמן), וזה סוף סוף קורה, ופטיט המופרע יוצא לדרך, חצי קילומטר מעל לפני מנהטן, קשה שלא לחוש סחרחורת. ועוד יותר קשה שלא להתרגש. וגם פס הקול, שמורכב בעיקר ממספר קטעים שמימיים של מייקל ניימן, נהדר.

דומה שריצ'רד ג'נקינס היה השנה בכל מקום. הוא היה בעל מכון הכושר ב"לקרוא ולשרוף" (ר' למעלה), הוא היה האבא ב"אחים חורגים" (ר' למטה), והוא היה הכוכב הראשי ב"האורח" – סרט פצפון שעוד עשוי לסדר לו מועמדות לאוסקר (אם כי הוא בוודאי יפסיד לקלינט איסטווד).

סרטו השני של טום מקארתי (אחרי "אנשי התחנה"), מביא את סיפורו העדין, היפה והנוגה של פרופסור ניו יורקי כבוי שמפתח ידידות אמיצה עם זוג מהגרים לא חוקיים. בדרך הוא גם לומד להכיר מקרוב את חוקי ההגירה החדשים והנוקשים של ארצו, מוצא פנאי לחזר אחרי היאם עבאס, ואף משכיל לאפשר לכוחה המרפא של המוזיקה לזכך את נשמתו ולהשיבו למעגל החיים. באופן משמח, הסרט המקסים והעצוב הזה דווקא מצא את דרכו למסכים בארץ. נצלו זאת כדי לצפות בו.

"Never go full retard", אומר קירק לזארוס (רוברט דאוני ג'וניור) לטאג ספידמן (בן סטילר) בקומדיה המפוספסת של השנה, "רעם טרופי". עושה רושם שמפיקי הוליווד – שהפציצו אותנו השנה בכמות חסרת תקדים של קומדיות מפגרות - בחרו שלא לשמוע בעצתו. ובכל זאת, למרות הכוונות הטובות, אף אחת מאלה לא הצליחה להצחיק ולרגש אותי כמו "אחים חורגים".

הזיווג השני בין וויל פארל לג'ון סי. ריילי (אחרי "לילות טלדגה") פשוט שמיימי, והסיטואציה שעומדת במרכז הסרט (שני גברים בני ארבעים, שעדיין גרים עם הוריהם, הופכים לאחים חורגים ששונאים אחד את השני אחרי שאלה נישאים) כה בסיסית וכה מטופשת, שקשה לדמיין כיצד זוג שחקנים אחר היה מסוגל לגרום לזה לעבוד. וזה רק משתפר בצפיות חוזרות.

ואם כבר קומדיות מטופשות, עוד שתיים מוצלחות שנצפו השנה היו "Walk Hard" (בו ג'ון סי. ריילי גילם את דואי קוקס – כוכב הרוק הגדול ביותר שהעולם לא ידע) ו-"Pineapple Express" (בעיקר בזכות ג'יימס פרנקו. מי ידע שהבחור הזה כל כך מצחיק?). וכן, ג'אד אפאטו קשור באופן זה או אחר לשלושת הסרטים המצחיקים האלה (כמו גם לכמעט כל קומדיה אחרת שהופקה השנה).

ואם כבר קומדיות לא בהכרח מטופשות שג'אד אפאטו לא קשור אליהן, היה גם את "ברוז'" – סרטו הראשון והמבדר של המחזאי מרטין מק'דונה. ברנדן גליסן וקולין פארל היו מצוינים בתור שני רוצחים שכירים שנשלחים לחור שומם בבלגיה עד שיתקררו העניינים, רייף פיינס נתן אחלה חיקוי לבן קינגסלי ב"Sexy Beast", ואת ההצגה גנב גמד מסומם שהרביץ נאום נלהם ורב השראה על מלחמת העולם הבאה. חביב בהחלט.

גם זה קרה השנה. אחרי חמש עונות, סדרת הטלוויזיה האהובה, והמאוד קולנועית, "הסמויה", הגיעה לסוף הדרך. העונה האחרונה הייתה אולי טיפה פחות מוקפדת מאלה שבאו לפניה, ואולי גם טיפה פחות אמינה (בעיקר בכל מה שקשור לכל הקטע של מקנולטי עם הרוצח הסדרתי), ופחות מעודנת מבחינת מסריה (בעיקר בכל מה שקשור לדעתו של דיוויד סיימון, יוצר הסדרה, על עולם העיתונות), אבל גם כך היה מדובר בחגיגה גדולה ומאוד מספקת שמקומה ברשימה הקצרה הזאת כלל אינו נתון לויכוח.

הפרק האחרון של הסדרה המצוינת הנ"ל – שהתחילה את דרכה כסדרת משטרה, והסתיימה כדיוקן עשיר, מורכב ומלא אהבה ותוגה של העיר בולטימור - היה כה שובר לב שטרם מצאתי את הכוחות הנפשיים לצפות בו שוב. דיוויד סיימון, מצדו, כבר מצא את הכוחות הנפשיים לעשות את "Generation Kill" ("דור מזוין", בעברית) – מיני סדרה על חיילי מארינס בעירק. שיהיה בריא. ודרך אגב, השחקן שמגלם את סקוט טמפלטון, העיתונאי השקרן והמתועב שזוכה בסוף בפוליצר? טום מקארתי, הבמאי של "המבקר".

"גראן טורינו"? זה הכי 2009, לא? נו, שיהיה אחד לשנה הבאה. כי לא רק ליאיר רוה יש חברים ששולחים לו סקרינרים. בימינו לכולנו יש חברים כאלה. וחוץ מזה, מי יכול על קלינט איסטווד? אף אחד, זה מי.

בזמן שרובכם מתלהבים מסרטו האחרון (והבינוני), "ההחלפה" – בו אנג'לינה ג'ולי מגלמת אמא לחוצה שמחפשת את הבן שלה בלוס אנג'לס של שנות העשרים – קלינט כבר מוכן ומזומן עם הבומבה הבאה. ואם חשבתם ש"בלתי נסלח" הוא הסיכום האולטימטיבי עבור הקריירה של האיש הזה, תחשבו שוב.

איסטווד מגלם כאן זקן נרגן וגזען, בוגר מלחמת קוריאה, שמתאלמן ונאלץ ליצור קשר עם סביבתו, במקרה הזה שכניו, בני שבט ההמונג (שמקורם בדרום מזרח אסיה). מפה לשם, השכנים מסתבכים עם הכנופיה המקומית, ורק איש אחד יכול להציל אותם. ניחשתם נכון. בכל מקרה, זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע. פרוסה נוספת של הבידור האולד-סקולי והאנכרוניסטי בו הפך איסטווד למומחה בעל שם עולמי. מהסוג שיגרום לכם להגיד "פאק יה!" בקטע בו גיבורנו הקשיש ממלא את המחסנית, דורך את הנשק ויוצא את הבית בדרכו אל המערכה המכרעת, האחרונה. קלינט כבר הודיע ש"גראן טורינו" יהיה סרטו האחרון כשחקן. קשה לדמיין דרך מושלמת מזאת לרדת מהבמה. שנה טובה!