להתנתק מהניתוק

יש משהו שאני חייבת להוריד מהחזה שלי. אני עובדת בוואלה! (ורוצה לשמור על מעמדי בחברה, לכן כותבת בעילום שם) ואין לי מושג מי אלה מרטינה, הבלק קידס או מה תרמו לנו מיי מורנינג ג'אקט למפת המוזיקה. במצעד השירים של וואלה! תרבות לסוף השנה יש איזה שיר שמעביר צמרמורת בטקסט המשמעותי שלו, יש איזה באס שמתגלגל כמו כדור שלג ויש איזה זמר אחד ששר בייאוש על אהבה. הכל טוב ויפה, אבל מי אלה הרקולס אנד לאב אפייר? מתי הקליפ שלהם הופיע לאחרונה ב-?MTV ואיזה רדיו השמיע את פריימל סקרים בשנה האחרונה? בכל העשירייה ההזויה הזאת הצלחתי לפחות למצוא את ביונסה ולהרגיש שאני לא לבד בין חפרפרות המוזיקה האזוטרית שמתנגנת פה במסדרונות.

רוצים לסכם שנה על אמת? תנו איזה כבוד לליל' וויין, שמכר יותר אלבומים השנה ממה שסנטוגולד תמכור במאה שנים הבאות. אם אתם באמת רוצים להיות כל כך מגניבים פרגנו את "Lollipop" או את "A-Milli" כשיר השנה. וזה בלי להתחיל בכלל לדבר על האלבום הנפלא של קנייה ווסט ועל המגה-בובמה-סופר שנה של אסטל עם "אמריקן בוי" (הכי "האמברלה" של 2008).

חבורת המתנשאים האלצ'רנטיבית הזו, שמכתירה להקות עם שם מורכב יותר מהמוזיקה שהם מייצרים, צריכה להבין שלא כל האלטרנטיבי זהב. ביונסה, ריהנה ופינק אולי נמצאות על מפת המיינסטרים הידוע לשמצה, אבל שחררו אחד אחרי השני המנונים שהמילה איכות הולמת אותם לא פחות מאת קינגז אוף ליאון. ומעל כולן, תופעה שאפילו עולם האינדי שמינדי טורח לעשות לה קאברים כדי להתפרסם, הגברת ספירס ששבה מן האשפתות אל הקאמבק של החיים שלה, עם "וומנייזר" שהוא ה"טוקסיק" המחודש שלה.

עשרת השירים שבחרה מערכת התרבות לא רעים. הקשבתי. אבל להתעלם מהפיל שנמצא בחדר ולהעמיד פנים שבריטני וחברותיה הן תופעה חולפת, זה פשוט לא מייצג. יש מקום לאזוטריה בסיכומי השנה, אבל יש לזכור שהיא בכל זאת שוליים ולהתאים את היחס לעולם האמיתי שבחוץ.