פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נפל ברחבה

      קשה להשתלט על כמות הריליסים העצומה שיצאה השנה בהאוס ובטכנו, אבל ניב הדס מנסה בכל זאת

      אחד הדברים הכי יפים בהאוס וטכנו זו הסימטרייה הכמעט מושלמת בין הניואנסים שקיימים ומניעים את המוזיקה עצמה, והניואנסים בשינויים המתקיימים בתוכה מדי שנה; למאזין מבחוץ הם נשמעים סמנטיים בלבד, זניחים אפילו, אולם מי שמקשיב היטב מבחין בתנודות ובתמורות, שסוחפות אחריהן – בהשפעת שחקני המפתח - את השוק כולו.

      בניגוד לקלישאות הנוסטלגיה מוזיקה רק נעשית טובה יותר עם הזמן. הקלות הבלתי אפשרית שבה היא מופקת גורמת להצפה תכנית והמידע ברשת הופך את אותם תכנים לזמינים לכולם. הימים שבהם מוכרים בחנויות תקליטים היו עושים לך פרצופים ושומרים וינילים נדירים מאחורי הדלפק כמעט ומאחורינו, וטוב שכך. חווית הקנייה השלמה בחנויות מקוונות כמו ביטפורט, שצוברות יותר ויותר עוצמה כלכלית ואמנותית בסצינה העולמית (אין מה לומר, ג'ון אקווהויוה הוא גאון פיננסי), ייתרה את החוויה המתסכלת והמנוכרת ההיא (בחיי, מי שלא היה טירון ירוק בחנות תקליטים היפסטרית לא יודע מה זו השפלה). אפילו החבר'ה בפוניקה, החנות המצוינת בסוהו בלונדון ואחד הססמוגרפים האמינים ביותר להתרחשויות בעולם האלקטרוני, התחילו לחייך ללקוחות. המצעדים, ההמלצות, הפילוחים, הגלישה הנוחה והדוגמיות הארוכות מכל קטע גורמים לכל כניסה סתמית לחנויות הללו למסע קניות משולח רסן, שלא נגמר בפחות מ-100 דולר.

      לגמור בחוץ

      התגובה לשינויים הללו מצד האליטות, שלא יכולות לסבול את העובדה שלמישהו בעולם יש אותו ארגז תקליטים כמו שלהם (אבל חייבים להמשיך ולשחק את המשחק), לא אחרה לבוא, אולם כיום הנשק העיקרי שלהם הוא יתרון יחסי בלבד; הם אמנם משאירים בידיהם את הפרומואים למשך תקופות זמן ממושכות יותר ומנגנים קטעים שיגיעו לחנויות רק חצי שנה מאוחר יותר, אבל תסמכו על הילדים שכבר ימצאו דרך להשיג אותם. כך קרה עם "Enfants (Chants)" של ריקדרו וילאלובוס, אחד הקטעים הכי בולטים של השנה, שבדרך לא דרך (הקלטה לא חוקית של סט שלו במועדון רומני) מצא את עצמו בחוץ הרבה לפני הזמן המיועד (בדומה למה שקרה עם הרמיקס שלו לדפש מוד לפני שנתיים).

      ההצפה הזו היא הסיבה שבגינה קשה לסכם שנה עמוסה בכל כך הרבה מוזיקה, בטקסט שלא ייראה כמו רשימת מכולת אקראית ועמוסה בניימדרופינג. אז הנה סיכום שהוא דרך פריזמה יחסית צרה; של תיק התקליטים שלי (בנוסף לקבצים שנכנסו לסראטו) והמסיבות שהייתי בהן. לזכותי אפשר לומר שזה לא מעט.

      בינינו, אין כמו בבית

      המגמה שמסתמנת כבר שלוש שנים ומתחזקת, קיבלה ב-2008 גושפנקה סופית – דיפ האוס זה המינימל החדש. המינימל האוס וטכנו כמו שהכרנו אותו נעלם כמעט כליל, ופינה את מקומו לצלילים אורגניים יותר ומבול של קטעים פרקאסיביים, לעתים אפילו ללא מלודיה או באס, כשכל ההתפתחות שלהם היא בדינמיקה של התופים וכלי ההקשה. השינוי המבורך הזה שהתבטא בחזרה לאווירה יותר חמה מתח קו בין ההאוס הקלאסי של דניס פרר, ג'ו קלאסל, ג'רום סידנהאם (ובמידה מסוימת גם מודימן), בראדרז ווייב, קריזמה, רון טרנט ולייבלים כמו יורובה סול וסטריקלי רידם המתקמבק– כלומר בין בצד האמריקאי של ההאוס - למפיקים אירופאים טריים יותר כמו דניאל סטפניק ומתיאס טנזמן והלייבל Moon Harbour, סאשה דייב, DOP, מיימיי, מתיאס קאדן, ניק קרלי והלייבל Cecille, ריבוט המצוין והמקצבים הפוליריתמיים שלו וכמובן Guillaume and the coutu Dumonts וג'וני די – שני המפיקים הבולטים בתחום הזה השנה.

      Guillaume הוא מפיק קנדי-צרפתי, פרקשניסט בלהקות Fאנק וג'אז בעברו, שהוציא את אלבום הבכורה שלו בסוף 2007 והשנה התעלה על עצמו עם סדרת ריליסים נטולת פספוסים. Guillaume לוקח את ההאוס למקומות הכי פחות צפויים באמצעים הכי קלאסיים וסנטימנטליים של הז'אנר – כלי הקשה, כלי נשיפה, באסים, סימפולים של קולות שחורים – שהוא מפרק, בונה מחדש ומעוות. ג'וני די והלייבל אוסלו היו השנה תופעה אדירה. הם היו בכל מקום עם הסאונד שהפך לתו התקן של השנה והקטע שלא הפסיק להתנגן ובצדק – "Orbitalife". בדומה ל- Guillaume גם ג'וני די מביא את ההאוס והטכנו הקלאסיים למקומות חדשים בזכות גישה שמסתכלת לאחור ולפנים באותו הזמן. גם אם בסוף השנה הראה שהוא כבר קצת חוזר על עצמו עם והופך לתבניתי, התרומה שלו ל-2008 והנסיקה שהוא ביצע היתה מרשימה ביותר.

      אש על הפנים

      דאבפייר תמיד היה הצלע היותר חביבה עלי בדיפ דיש. אולי בגלל השם המגניב שלו ואולי בגלל שפעם שמעתי אותו בסט סולו עמוק ודאבי, ששינה לי את הגישה להאוס (זה אומר שהצ'יזיות שדיפ דיש נפלו אליה בתחילת העשור היתה אשמתו של שאראם הקרחניסט). בשנה שעברה הוא ברא את עצמו מחדש כמפיק מינימל, עם "Ribcage" שיצא ב+8 של ריצ'י האוטין, והשנה הוא כבר היה בכל מקום ובכל זמן. מהרי-אדיט שעשה ל"ספסטיק" של פלסטיקמן, הרמיקס ל"שארלוט" של בוקה שייד, שיתופי הפעולה עם אוליבר האונטמן, הרמיקס ל"ג'מייקה" של מינילוג ואיך לא הרמיקס ל"גריינדהאוס" של רדיוסלייב ודאנטון איפרום אי אפשר היה להתחמק, וחבל. כי דאבפייר שוב הצליח לקחת משהו טוב ולהפוך אותו לנוסחה. כן, הוא מלך של סאונד; כן, הוא כאילו נמצא פעם נוספת בצד של הטובים ואני צריך לשמוח; וכן זה עובד טילים בכל רחבה נתונה, אבל כמה אפשר עם אותה שבלונה כוחנית? ואם כולם מנגנים את אותם קטעים עם אותו סאונד של דאבפייר אחד אחרי השני – מה שקרה השנה לא מעט פעמים בלא מעט מסיבות – אז מה ההבדל בין המצב שלנו היום למצב שלנו לפני 8 שנים כשכולם ניגנו קטעים של דיפ דיש אחד אחרי השני? ואם אין הבדל אז מה אנחנו בכלל עושים כאן?

      שיגעון המוזיקה

      הזכרתי קודם את חנות התקליטים פוניקה והיותה ססמוגרף אמין לרחשי הסצינה. אז במכתבים השבועיים שמוציאים בפוניקה בשלושת החודשים האחרונים הסטוקים של תקליטי הדיסקו, נו-דיסקו והרי-אדיטים תופסים יותר ויותר נפח ומקבלים יותר מקום וחשיבות היררכית. מהסיפור הזה אפשר ללמוד שאווירת ה"שוב הדיסקו כאן" היא לא עוד בלוף מקומוני, אלא תופעה שמתעצמת. פילוסקי וחבורת דירטי (שדואגים לרי-אדיטים מפוצצים מקוריות ושמחה כמו ל"Crawfish" של אלוויס), לינדסטרום (שהוציא אלבום ז'אן מישל ז'ארי מופלא), הרקולס אנד לאב אפייר והולי גוסט של DFA , פיט הרברט שביקר כאן ואיירופליין הבלגים המעולים (הרמיקסים שלהם לגרייס ג'ונס ופרינדלי פיירז היו היסטריים) הם האחראיים העיקרים, אז אם אתם מחפשים אשמים, לכו אליהם. רק עשו טובה, לא צריך לפחד לקרוא לילד בשמו ולהוסיף לו את שמות התואר ספייס או קוסמיק. גם סתם דיסקו זה ממש אחלה.

      האויב הציוני

      זו היתה גם שנה מצוינת לישראלים. איתמר שגיא, יוסי אמויאל (והלייבלים Sushitech ו-Pariter), Miss Fitz, חיים (שחתם ב-Bpitch Control של אלן אליאן) ושלומי אבר (למרת פרשת הפלגיאט ואריל בריחה האנטישמי) המשיכו להפגיז, להתחזק והפסיקו להיות קוריוז טכנואידי ממדינה טראנסווית. וכן, גם גיא גרבר.

      חוזר בי

      זו היתה טעות גדולה מצדי לחשוב שקרל קרייג מתחיל לחזור על עצמו. יש אנשים שפשוט אסור לפקפק בהם. אחרי הרמיקס המעולה למורגן גייסט (שהוציא אלבום מעולה בזכות עצמו), הגיע בתחילת החודש אלבום משותף לו ולמוריץ וון אוסוולד מבייסיק צ'אנל שבו הם מלחינים מחדש יצירות של מוריס ראוול ומודסט מוזורגסקי. בקרוב, אני מבטיח, יהיה כאן טקסט מורחב על האלבום המדהים הזה, אבל עד שאני אצליח לגבש למלים את כל התחושות שהוא מעלה בי לכו ורכשו אותו (יש לו גם עטיפה פגז).

      וגם:

      "Happy House" של חואן מקלין, Stimming, טוביאס, קאסי, רדיוסלייב (שהיתה לו שנה מעולה כרגיל), ג'יימי ג'ונז (שימלוך בשנה הבאה), סת' טרוקסלר, אניה שניידר, פריק אנ' שיק, האלבום היפהפה של לוקו דייס, "Diva" של סבו K, די ג'יי קוזה, רולנד אפל, הרמיקס של דנטון איפרום לזומבי זומבי, לינה - הלייבל החדש מבית מובילי, קני לרקין ודינקי.