רוני דניאל האמיתי הרבה יותר מפחיד מזה של "ארץ נהדרת"

האריזה של התכנית עסקה הפעם בשאלה הרת הגורל "הומור וסאטירה בזמן מלחמה – כן או לא?". הפילוסים ממשיכים לייצג את הצד הדוחה בחברה הישראלית, בצורה קיצונית כמובן – שאננות, שמחה על הדם בתירוץ של דאגה לתושבי הדרום וצביעות בכל הנוגע לחיים הפרטיים שלהם עצמם. מי שגונבת מהם את ההצגה, לא מעט בגלל רגעים שקופים וחלשים יותר כמו הריצה למקלט (את ההעדפה לתמונה של נמני אפשר היה לראות מקילומטרים) - היא השכנה המגה-סחית שלהם בגילום מצוין של עלמה זק. הניגוד בין הצדקנות שלה לבהמיות הפילוסית ברור, אבל מה שמוצלח כאן הוא המקום בו המוסר הכפול שלהם נפגש.

הלוגו "ארץ נהדרת נלחמת" טוב, אבל רוני דניאל שבעבר חיבבתי קצת בעייתי. אחרי שרואים גם במבזק את הגרסה האמיתית והמפחידה פי כמה והלא פחות מצחיקה של דניאל – כשהוא מתעקש להמשיך את השידור בזמן אזעקה – מבינים שהדמות של פרידמן היא גרוטסקה פחות יעילה, למרות הסאטיריות, עדכון תוצאות ההרוגים עוקצני והסייל בחנות "הכל לפסיכופט". הכניסה של נתניהו ולבני מפילה בזכות הבחירה בלבוש ובשיר, הדיאלוגים המפלרטטים טובים כמו גם המוטיב החוזר של ביבי המגזימן-שקרן. ניצן הורוביץ מקבל בצדק יותר מקום בתפקיד נציג מרצ, אבל אירוע הדם אירוויזיון שלו מתפספס קצת. ראשית, הג'יבריש האיטלקי של פיניש לא מספיק זורם (בטח לא אם משווים אותו לג'יבריש של ביל היידר בתור המנחה האיטלקי ב"SNL"), הגרמנית שלו משתרכת ונציג החמאס לא ממש הבנתי את האמירה שנוסחה. לא שאין מקום לאיזון, או ביקורת מתבקשת על האוטומציה של השמאל וההתעלמות שלו מהציניות של החמאס – בטח שיש, והרבה – אולם לא בטוח שהיא עברה בירייה התלת כיוונית הזו (ועוד שני דברים – 1. הגרמנים כבר מזמן לא חשים אשמה כלפי השואה בהתבטאויות הפומביות שלהם כלפי ישראל. 2. הבדיחה ההומואית לכיוון ניצן הורוביץ היתה מצחיקה, ברם גם קצת הומופובית). הרגע הכי פוגע ואמיץ באולפן היה נאום השלבים של אהוד ברק, שדובב את החששות של כולנו.

בשבוע שעבר נכנסתי כאן בדמות של בן דודו של יצחק שמיר, והשבוע היא קצת יותר התיישבה לי. כן, היא עדיין מזכירה דמויות עבר של יובל סמו. לא, היא לא גרועה כמו שחשבתי וכשהיא הולכת למקומות המחופפים היא מעין צופית גרנט עם תאוות דם וכאוס, וזה יופי; בקטעי החרמנות על ציפי חוטובלי - קאלט שלא צולח - שמיר פחות חד.

הרבה יותר טובים משבוע שעבר. מצד שני גם החומרים הרבה יותר טובים.

קראו לי טרחן, אבל אני עדיין לא לגמרי מבסוט מהעובדה שייבאו כאן פורמט מהתכנית של ג'ימי קימל. כן, אני יודע שאי אפשר להמציא את ההומור מחדש ושבסופו של דבר ממלאים את הפונקציה הזו בתוכן מקורי לגמרי עם אמירה שהיא לגמרי ישראלית ולגמרי יוצאת מתוך המערכת של "ארץ נהדרת". מצד שני זה עדיין נראה לי כמו הנחות עצמיות מצוות כותבים שכן מסוגל למקוריות (ע"ע "ישראל: המיטב" מהעונה הקודמת).

קלאסה. מבוים בדיוק, משוחק בוירטואוזיות על ידי כולם ובייחוד אסי כהן, כתיבה מלאת ניואנסים, הן של המנטאליות של מסעדות הערבים בצפון והן של החרדות הישראליות. הזיקוקים קורעים, העברת השולחנות מעוררת פלאשבקים, או בקיצור – ממש מצחיק.

קרין גורן של עלמה מדויקת וכמו גדעון רייכר מתעלה בזכות התזמון של המוזיקה שנכנסת מאחור. פבלו רוזנברג ושלומי שבת בסדר, אבל לא מרימים את המערכון למעלה מלבד במקומות המתבקשים (הלטיניות של פבלו והכתיבה לכל אירוע של שבת). הבדיחה על צחי גראד ממש גרועה ומשומשת לגמרי.

בעונה שעברה מאור כהן הפתיע עם החיקוי הזה, אבל שימו לב שהפעם יצא לו אריק איינשטיין במקום מודי. הרעיון היה דווקא חביב, אבל הביצוע די בלטה.