בלילה יצאנו למארב נוסף. ניסיתי להתרכז במארב, אך המחשבות נדדו הרחק. זיכרונות מימי עם עמיחי עלו וצפו בראשי. האם נכון להרהר בכך? אולי עמיחי עדיין נאבק על חייו בבית החולים? אולי מוטב שאתרכז במארב ולא אניח למחשבות אחרות להסיט אותי מהמשימה? בהיתי אל האפלה ובדקתי את ערנות חיילי במארב. לאחר כמה שעות דיווח לי גל בקשר כי מוטלת עלינו משימה חדשה.
התקפלנו מהמארב וצוות של אגוז החליף אותנו. במהלך הלילה כוח של גדוד הסיור של גולני חילץ את גופות ההרוגים לנקודת מפגש בדרום בינת ג'ביל. חיילי פלוגת המסלול של גדוד 12 הגיעו לנקודה עם תיקי האספקה לגדוד, שאותם נטלו מהפלוגה שלנו בפגודה. מח"ט גולני תמיר ידעי וקמב"ץ החטיבה רועי לוי הצטרפו למשימה, ועמם נכנסו גם שני קצינים שתגברו את הגדוד. רס"ן שוקי ריבק נכנס לתפקיד סמג"ד 51 במקום קליין ז"ל ורס"ן אודי בן חמו החליף את ישראל פרידלר, מ"פ רובאית א' הפצוע. משם נשאו חיילי גדוד 12 את אלונקות החללים עד למיקומנו. יחד עמם יצאו המ"פ הפצוע פרידלר וחייל מחלקת החוד של רובאית ג', יוסף אביטבול, שנפצע באורח קל ברגלו. תמיר המח"ט שוחח בדרך עם יוסף, ורק מאוחר יותר גילה כי יוסף אביטבול שב להילחם עם פלוגתו ונהרג בתאונה מבצעית מדריסת טנק במארב בלבנון כשבועיים וחצי אחרי כן. משימתנו היתה להמשיך את מסע הלוויה בנסיעה באכזריות עד הגבול. כינסתי את החיילים, ובמילים אחדות הסברתי להם את כובד האחריות המוטלת עלינו ואת חשיבות המשימה. הבאת חללים לקבר ישראל היא מטלה קדושה מאין כמוה, חוב מוסרי כלפי אלו שמסרו נפשם על קידוש השם. לא חייבתי אף אחד להשתתף במשימה.
עלינו לנקודת החבירה - הפגודה, ושם ראיתי את תמיר המח"ט. פניו אמרו הכול. על הארץ היו מוטלות שמונה אלונקות מכוסות בשמיכות, ובהן גופות חברינו לגדוד. המראה היה קשה. אחד החיילים התיישב בסמוך וקרא פרקי תהלים לעילוי נשמת הנופלים. תוך מלמול פרקי תהלים נשאנו בזהירות שני חללים בכל אכזרית.
בחרתי אלונקה אחת ובעזרת חייל ממחלקתי התחלנו לשאת אותה. כעבור כמה צעדים הוריתי להוריד את האלונקה ולסדר אותה מחדש. פרמנו את הקשרים והרמתי את החלל מראשו. לחרדתי גיליתי כי אני אוחז בראשו של עמיחי מרחביה.
לבי כמעט נדם.
הבנתי, בצורה המוחשית ביותר, שעמיחי איננו.
עמיחי היה חבר קרוב שלי מראשיתה של תקופת השירות הצבאי. היינו חיילים באותה מחלקה, המשכנו יחדיו לקורס מ"כים ושמרנו על חברותנו במהלך קורס הקצינים ובתפקידי הפיקוד בגדוד. בילינו שעות ארוכות בלימוד, בדיונים ובשיחות נפש.
***
יש רגעים בחיים שאדם יודע שמשהו בחייו השתנה ללא הכר. הדברים כבר לא ישובו להיות כפי שהיו. נקודה ארכימדית במהלך חייו של אדם. לא תמיד אדם מזהה את רגע המפנה. קשה לתאר את התחושות הפנימיות והמחשבות שחולפות בראש במפגש ישיר עם הרוגים. נראה לי כי הנפש לא מצליחה להכיל את עוצמת החוויה. הזעזוע וההלם טרם תפסו את מקומם. אולם ההכרה כי חלל עצום נפער במציאות, מכתש של חוסר וריק, לא מרפה ממך. מדוע דווקא רגע מסוים נוגע בך? מדוע רגע אחר נוגע בחברך? לא להים פתרונים.
הבנתי גם קודם שמסוכן בלבנון, ידעתי גם קודם שיש נפגעים. הבנתי גם קודם שאכיר חלק מההרוגים, שמעתי גם קודם שמועות על רשימת המוות. אך שום דבר לא מכין אותך לרגע האמת. נשיאת גופות חללי הגדוד. הידיעה הכל כך ודאית כי אלו הם ההרוגים שהלכו ללא שוב מכה בך. מרגע זה הבנתי כי זו מלחמה. ובמלחמה יש הרוגים.
על אף הקושי הנפשי המשכנו במשימה. הדיבור כאילו מנותק מהמתרחש בלב פנימה. "האכזרית מלאה?" "העמסתם לכאן שניים?" ועוד שאלות ודיבורים שמתעלמים לכאורה מהעובדה שמדובר בחברינו חללי הגדוד, שלפני יממה היו בין החיים. לאחר נסיעה של כשלושה ק"מ הגענו לגבול ישראל מול אביבים. ליד עצי הברושים פגשנו את אנשי הרבנות הצבאית, שבאו להמשיך את מסע הלוויה הארוך מלבנון אל ההלוויה הרשמית בישראל. עמם היה גם הרב אבי רונצקי, הרבצ"ר (הרב הצבאי הראשי) המיועד. שוחחתי עם הרב רונצקי, הוא התעניין בשלומם של חיילי הגדוד וחיזק את ידינו לקראת המשך המשימות. לאחר שסיימנו לסייע לאנשי הרבנות נשארנו מחוץ לכלים, בעוד הם מנקים אותם משאריות דמם של החללים. החלפנו את המדים שלנו, שהיו ספוגים בדם החללים, ומסרנו אותם לקבורה.
כל החיילים והמפקדים שנטלו חלק במשימה התכנסו. גל נשא את דבריו בעצב ובכאב וחיזק את כולנו. גל הזכיר כי על אף הקושי, אל לנו לשכוח כי המלחמה טרם הסתיימה ועלינו להמשיך לפעול בנחישות כנגד ארגון חיזבאללה. הקראתי פרק תהלים:
ש??יר ל?מ??ע?לו?ת
א?ש???א ע?ינ?י א?ל ה?ה?ר?ים, מ?א?י?ן י?ב?א ע?ז?ר?י. ע?ז?ר?י, מ?ע?ם ה' ע?ש??ה ש??מ?י?ם ו?א?ר?ץ.
א?ל י?ת??ן ל?מ?ו?ט ר?ג?ל?ך? א?ל י?נו?ם, ש??מ?ר?ך?. ה?נ??ה ל?א י?נו?ם ו?ל?א י?יש??ן ש?ו?מ?ר, י?ש??ר?א?ל.
ה' ש??מ?ר?ך? ה' צ?ל??ך? ע?ל י?ד י?מ?ינ?ך?. יו?מ?ם ה?ש???מ?ש? ל?א י?כ??כ??ה ו?י?ר?ח? ב??ל??י?ל?ה.
ה', י?ש??מ?ר?ך? מ?כ??ל ר?ע, י?ש??מ?ר, א?ת נ?פ?ש??ך?. ה', י?ש??מ?ר צ?את?ך? ו?בו?א?ך? מ?ע?ת??ה ו?ע?ד עו?ל?ם.
לאחר שהפציע השחר של יום חמישי הוצאתי מהאכזרית תפילין וסידור והתכוננתי לתפילת שחרית. גלגלתי על היד את רצועות העור השחורות והחזקות של התפילין, כמו מגן החוצץ ביני לבין המציאות. כרכתי על כף ידי את הרצועות בצורת האות שי"ן, האות הראשונה משמו של הקדוש ברוך הוא הנוצרת מקשרי התפילין. הנחתי על ראשי תפילין של ראש והידקתי את הרצועות. בתוך הבתים גווילי קלף עם ארבע פרשיות מהתורה. אחת מהן היא פרשת "ש??מ?ע י?ש??ר?א?ל", שבה נאמר "ו?א?ה?ב?ת?? א?ת ה' א? ל?ה?יך? ב??כ?ל ל?ב?ב?ך? ו?ב?כ?ל נ?פ?ש??ך? ו?ב?כ?ל מ?א?ד?ך?". המשנה האחרונה במסכת ברכות מפרשת: "ו?ב?כ?ל נ?פ?ש??ך? - א?פ?ל?ו? הו?א נו?ט?ל א?ת נ?פ?ש??ך?". התפללתי תפילת שחרית ולרגע אחד של תפילה הייתי רק אני מול יוצרי. היתה זו תפילה שונה מתפילות אחרות, בוודאי מהתפילות החפוזות של תקופת הלחימה. החיילים ביקשו להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. חיילים רבים לא הניחו תפילין מאז בר המצווה, אך עתה כמעט כולם הרגישו צורך מיוחד להניח תפילין ולהתפלל, אולי כנקודת אחיזה בתוך תהום של מתח, בלבול ועצב.