פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איש השנה של וואלה! תרבות: הג'וקר

      בג'וקר של "האביר האפל" יש קצת מכל מה שאנחנו לא מעיזים להודות שיש בנו – מראה של העולם. ניב הדס מחייך

      כשרואים אדם שמתנהל על פי החוקים שלו ושלו בלבד; שבז לעקרונות והנורמות על פיהם אנחנו חיים; לסגידה שלנו לכסף. שלא נרתע ומושפע ממרות, כוח ואיומים, הנטייה היא לתייג אותו כמשוגע. הג'וקר, כפי שהוא מוצג ב"האביר האפל", עונה על הקריטריונים האלה. של מי שהטירוף שלו הוא בעיני המתבונן בלבד; הג'וקר הוא פריק בעיני החברה שסובבת אותו. היא מגדירה אותו ככזה כי אין לה את היכולת להתמודד איתו. "אתה מטורף", אומר לו אחד הגנגסטרים, לאחר שהוא מציע להרוג את באטמן תמורת חצי מכספי המאפיה. "אני לא" הוא משיב, כמעט בעלבון, וחוזר על המנטרה - "לא, אני לא". והוא באמת לא מטורף, הוא פשוט לא מובן. הג'וקר הוא פשוט אדם שרואה את התמונה הכללית – של פני, העולם, הפוליטיקה והחברה – ושואף לרסק אותה. לא מתוך טירוף, אלא מתוך רצון להציג את הבבואה האמיתית של העולם. הבבואה שמשתקפת בראייתו שלו ונותרת נסתרת משאר בני האנוש. במובן מסוים הג'וקר הוא הנגטיב של ניאו מ"המטריקס". גם הוא בלע את הגלולה וחשף את האמת המרה, אולם בניגוד לניאו הוא לא שואף למונחים אבסולוטים של "טוב" ו"רע", משום שהוא לועג להם ולייצוג שלהם. "הדרך היחידה לחיות בעולם הזה" הוא אומר לבאטמן בחדר החקירות, "היא ללא חוקים".

      המעורער הופך למערער

      "האם אני באמת נראה לך כמו בן אדם עם תכנית?" הוא שואל את הארווי דנט השרוף, כשהוא לבוש בבגדי אחות. "אני רק כלב שרודף אחרי מכוניות. לא הייתי יודע מה לעשות איתן לו תפסתי אחת. למאפיה יש תוכניות, למשטרה יש תוכניות. הם אנשי תחבולות, שמנסים לשלוט בעולמות הקטנים שלהם. אני לא כזה. אני מנסה להראות לאנשי התחבולות עד כמה פתטיים הם הניסיונות שלהם לשלוט בדברים", הוא ממשיך במונולוג שמתרגם לטקסט מאלף את כל מה שאנחנו חושבים על יחסי הכוח בעולם; על הון-שלטון, הפוליטיזציה של מלחמה ומוות והזילות בחיי אדם של הממשלים השונים. "אתה היית איש תחבולות והיתה לך תוכנית ותראה לאן הגעת. לקחתי את התכנית שלך והפכתי אותה. תראה מה עשיתי לעיר הזו עם כמה חביות נפט וכמה קליעים."

      "אתה יודע למה שמתי לב?" הוא מתגרה בהארווי ובמוסכמות. "איש לא נכנס לבהלה כשהכל מתקדם לפי התוכנית. אפילו אם התוכנית היא מחרידה. אם מחר אודיע לתקשורת, למשל, שחבר כנופיה יחטוף כדור, או שמשאית מלאה בחיילים תתפוצץ איש לא ייכנס לפאניקה. כי הכל חלק מהתוכנית. אבל כשאני אומר שראש עיר אחד קטן ימות, כולם מאבדים את הראש. צריך להביא קצת אנרכיה. לערער את הסדר המקובל ולהפוך את הכל לכאוס. אתה יודע מה הקטע עם כאוס? הוא הוגן". הוא נואם, תוך כדי שהוא לוקח אקדח, תוחב אותו בידיו של הארווי ומכוון למצחו שלו.

      הג'וקר הוא אנחנו

      הג'וקר הוא לא האיש הרע. לא באמת. הוא עוד דרך להסתכל על החיים. הוא הפנתרים השחורים והאנטי גלובליזציה ואל-קעידה ובאדר-מיינהוף בבן אדם אחד. הוא עוד פריזמה שמעוותת את בניין-העל המסואב ומפרקת אותו. הוא מקמט את האמת בהתאם לסיטואציה הנדרשת. פעם הוא מספר שהוא קיבל את הצלקות מאביו שהרביץ לו ולאמו, ופעם הוא רצה לשמח את אשתו שנחתכה. הוא רוצה את הכסף של המאפיה, מקפל אותה, קורע אותה ואז שורף את החלק שלו. הוא מיתמם בפני הארווי ואומר לו ששום דבר לא אישי, ואז מטלטל את באטמן עם הסיפור הזה. "לא חשבת שאסכן את הגורל של גותהאם בקרב אגרופים איתך", הוא מקניט. "לקחתי את האביר הלבן של גותהאם והורדתי אותו לרמה שלנו... טירוף הוא כמו כוח הכובד – כל מה שהוא דורש זו רק דחיפה קטנה". בנוסף לכל אלו, בסופו של יום הג'וקר הוא זה ששואל את השאלה שאנחנו מנסים לשאול כאן מדי יום. גם כשנספגים טילים ומושלכות פצצות. גם כשהשוק מתרסק והאבטלה גואה, כשהכנרת מתייבשת והכבישים מדממים – "למה כל כך ברצינות?"