כיף טילים

נפצח בברכה – כמו לפני שנתיים וחצי, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, גם השנה שמחים תושבי תל אביב לקבל את הפליטים מאזורי הספר של ישראל. השמחה היא כפולה: ראשית, מכניסי אורחים אנו. שנית, כולנו סמוכים ובטוחים כי לאחר שבועיים של בילויים אלו ואחרים בעיר תפסיקו לשנוא אותנו ותרצו להצטרף אל כוחותינו. קסמים רבים לה לתל אביב ותושביה, ועל אף שוודאי רבים מכם יוצאים מראש מנקודת הנחה שכולנו קוקסינלים שנמצאים בשלבים מתקדמים בניתוח שינוי המין שלנו תוך כדי משכבי זכר עם ערבים, זה לא מפריע לנו לאהוב אתכם בדיוק כמו קודם.

לא חסרות מלכודות תיירים בתל אביב; למביט התמים מבחוץ הן עלולות להיראות בלתי מזיקות, אולם למעשה מדובר בברים משוקצים, וולגריים ואיומים שכל קשר ביניהם ובין העיר שמקיפה אותם מקרי בהחלט.

הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא לא ללכת לברים ברחובות מרכזיים כמו בן-יהודה (בחלקו הדרומי) ואלנבי (לכל אורכו, ובמיוחד בתחתית). אם כבר החלטתם לא לקחת סיכון בניווטים בחיפושיכם אחר בר שכונתי הולם ואינטימי, השתדלו להישאר בדיזנגוף. על הדרך גם תוכלו לומר לחבריכם את המשפט "דעו לכם שבשנתיים האחרונות דיזנגוף חווה רנסנס". נחלת בנימין ולילינבלום הם רחובות מתעתעים: חלק מצומצם מהברים בהם ראוי, אולם רוב רובם הינם מלכודות תיירים במסווה.

אל תחמיצו - פיקוק במרמורק: מוזיקה טובה, קהל בוגר, נשנושים איכותיים ואווירה מעולה (מאותו בית מדרש: ארמדילו באחד העם וסרווסה בדיזינגוף).


מומלץ לדגום - שסק (לאוהבי מוזיקה) ואברקסס בלילנבלום, השופטים בשופטים פינת אבן גבירול, השכן בקצה הצפוני של אבן גבירול, הנורמן בהלל הזקן. פלורנטין זה לא הסטייל שלנו, אבל יש מי שנהנה שם, אז אם אתם לא אובססיביים לניקיון, תפדלו.

אל תאמינו להייפ: מגה-ברים כמו לנדן בלונדון מיניסטור, אפרטמנט בכיכר דיזינגוף, אפטאון בנמל, וילה סוקולוב בקפלן. הארכיטקטורה והמסות אולי מרשימים, אבל אין שם שום דבר שאתם לא מכירים מהדרום.

תראו, זה לא אישי נגדכם, אבל תל אביב היא העיר היחידה בארץ שיש בה מועדונים אמיתיים (מקום אחד בירושלים עוד לא נחשב); כאלה שמנגנים האוס, טכנו, דאבסטפ, היפ-הופ ואלקטרו, ומתיימרים לספק תכנים שמתכתבים עם מה שקורה מעבר לים; כלומר מוזיקה לריקודים שאינה טראנס לסוגיו, מיינסטרים או מוזיקה ים תיכונית. זה אומר שהחוויה הזו אולי תיראה לכם מעט מוזרה בהתחלה, אבל אחרי שתתמסרו אליה, כולנו תקווה כי תשובו למנה נוספת.

אל תחמיצו - ברזילי: מועדון ותיק למדי (בתל אביב יותר משנתיים זה שיבה טובה), שבתוכו מתקיימות גם הופעות רוקנ'רול וגם מסיבות. תתעלמו מחוסר ההשקעה הניכר בתפאורה (והעובדה שהמקום הוא די ג'יפה), ותתמקדו בעובדה שזהו עדיין המקום הבטוח ביותר למסיבה אמיתית.

הבלוק – מועדון חדש ומעוצב עם מערכת סאונד היסטרית וחצר מעולה. עדיין לא התעצב לגמרי על תכנים (ומשום מה גם זכה לתואר מועדון השנה במקומונים, למרות שלא נערכה שם שום מסיבה באמת גדולה), אבל ניכרת הקפדה בבחירות המוזיקליות.

מומלץ לדגום - החתול והכלב, זיזי טריפו, דאדא, בלאקבוק – מועדונים הדוניסטים ללא עלות כניסה, ברים עשירים ואווירת קרחנה קיצונית.

אל תאמינו להייפ: האומן 17. תראו לנו תל אביבי אמיתי אחד שיוצא לשם ואנחנו עוברים לעוטף עזה עוד היום.

גם אם מרבית ההופעות הגדולות בארץ מגיעות לפריפריה, הרי שתל אביב היא בסיס האם שלהן. כמו כן, חובבי המוזיקה הישראלית האמיתיים יכולים למצוא בעיר לא מעט להקות ואמנים שטרם יצאו ממנה ויכולים לשנות את עולמם.

אל תחמיצו - לבונטין 7: שתי הופעות בכל יום של אמנים בסדרי גודל משתנים: ממבוססים שחתומים בחברות תקליטים ועד כאלה שיצאו הרגע מחדר החזרות. למעלה גם יש בר עם יופי של מוזיקה.

אפשר לדגום - האוזן בר: התשובה ללבונטין 7 מבית האוזן השלישית; מקום קטן מאוד שגם בו יש שתי הופעות טובות בכל ערב במחירים שפויים.

בארבי: מועדון ההופעות הטוב בישראל. אם תפסתם שם את שלום חנוך, פורטיס, סחרוף או אסף אבידן, הרווחתם.

זאפה: מועדון בורגני יחסית, שנמצא ברמת החיל, צפונית מתל אביב. בזאפה תמצאו את ההופעות הכי שוות מחו"ל ואמנים כמו שלמה ארצי וארקדי דוכין במתכונת יותר אינטימית.

רדינג 3: מקום חדש ומפונפן בנמל. יש פוטנציאל לנפילות, כך שכדאי לבדוק את התוכנייה מראש.

בדרום הארץ סניף של ארומה אולי זוהר כנווה מדבר בשמי הקניון או מרכז הקניות, אבל בתל אביב הבינו עוד משחר הימים שקפה טוב לא באמת יכול לבוא באריזה של רשת. למעשה, כל בית קפה שמגיע עם מרכז ביג מסביבו (או תחנת דלק), לא יכול להיות עשוי באהבה.

לא להחמיץ - ותרו על הרשתות הגדולות, בתי הקפה הקטנים והצפופים שווים את ההמתנה בתור בכניסה (כן, בתל אביב עומדים בתור בשביל שולחן ועל הדרך שולחים למארחת מבט מתנשא שמזכיר לה מי הלקוח ולמי יש עבודה שהשם שלה מתכתב עם זנות).

ב"נחמה וחצי" (אחד העם 144) יכינו לכם לאטה משהו משהו, ואם תרצו, גם בשעות הבוקר, ישמחו לתבל לכם אותו במעט כוהל ועוד במחירים מפתיעים (אתם אולי פחות תופתעו, היות ושער החליפין התל אביבי עומד על 1.5).

לסיום, בקרו בקפה "ניקו" (מרמורק פינת רוטשילד), הקפה משובח, אבל מה שבאמת יעשה לכם את היום הם הקינוחים, כמו הלה ט'וט קפה, עוגה מפוצצת שומן אבל נטולת פחמימות. כי בתל אביב צריך להיות דקיקים בשביל להכנס ל-38 של מנגו.


מומלץ לדגום - ביום שישי, הקפידו להגיע מוקדם אל ה"מרסנד" (בן יהודה פינת פרישמן) ולתפוס את אחד השולחנות שבחוץ. אם לא תעשו כך, תיאלצו לעקם גבכם על שרפרף ברחבה הפנימית של בית הקפה. הכינו עצמכם מראש למסע אל שנות ה-50 של תל אביב, אז היתה רק גזיה ולכן אין בתפריט ארוחות מבושלות (למעט ביצה רכה). אגב, גם כאן תופתעו לגלות שסטנדרט השרות התל אביבי הפוך הוא ונשען על אפתיות מהולה בחוסר חשק, אבל זה שווה את האווירה.

בית הקפה "שפר" (שפר 10) קרוב לשוק הכרמל ומעניק באהבה סלט מירקות טריים שנקצצים במקום וארוחות מדגים טריים שנקצצים גם הם במקום; אם הקירבה לשוק עושה לכם בחילה, אל חשש.

אם במאפים חשקה נפשכם, תוכלו לבקר ב"אידלסון 10" (בן יהודה 252) וב"הבייקרי" (יד חרוצים 13) ולנגוס בעכוזו של אלפחורס הום מייד.

אל תאמינו להייפ: הסיבה היחידה שכדאי לכם לבקר ב"תחתית" היא אם אתן רווקות שמחפשות גבר תל אביבי שיעשה לכן דאונגרייד מבית עם חצר לדירת חדר וחצי עם מיטה וחצי. שכן ידוע שמשוררי, עיתונאי ואומני העיר מבלים שם את ימיהם בתהייה פילוסופית על כוס קפה. הבעיה היא שקשה לבנות על מערכת יחסים ארוכת טווח שכן ידוע שהנ"ל באים עם מטענים שפרויד בעצמו לא יצליח לפרוק.

ברוכים הבאים למקום שבו ארוחה לשניים ב-300 שקל היא מה שקוראים אצלנו "מחיר סביר" וזה עוד לפני שדיברנו על יין. ובכל זאת, בשביל קולינריה מובחרת מבית היוצר של מה שהוא לא מקדונלד, סבארו או דומינו, צריך לשלם.

אל תחמיצו - לא תמצאו שרות טוב יותר (עד לרמת להכות במלצר מרוב שהוא מתחשב) מב"בראסרי" וב"קופי בר" (אבן גבירול 70, יד חרוצים 13). הראשונה פתוחה גם 24 שעות ביממה ומתפארת בבנדיקט/פנקייק – יושב בול עם גיחה לברזילי ורעב אלכוהולי ב-5לפנות בוקר.

ל"פרונטו" (אחד העם פינת נחמני) לעומת זאת, אל תגיעו דלוקים, אלא זירמו אליו בשעות אחר הצהריים, כשהקיבה זועקת פסטה ובלב יש לכם חשק ליין ממש טוב. לסיום, אנחנו יודעים שיש "ג'ירף" אי שם באילת, שזה בדרום, אבל זה שאצלנו באבן גבירול, היה הראשון ונשאר הטוב ביותר ונותן דוגמה ומופת לעובדה שאוכל תאילנדי לא חייב להריח ממונוסודיום גלוטמט ולבוא מפוצץ ברוטב אדום ובלתי מזוהה.

אפשר לדגום - "הרברט סמואל" (קויפמן 6) של יונתן רושפלד ו"רפאל" (הירקון 87) של רפי כהן, היו נכנסות בכיף לאגף המומלצים, אילולא ידענו שהגעתכם לכאן מגובה בימי חופש מהעבודה. אבל מאחר שאצלנו בתל אביב אין התאמה בין גובה המשכורת לרמת החיים שאנחנו מנהלים, החלטנו שגם לכם מגיע לקחת משכנתא על מסעדה. רצה הגורל ואלוהים הביא לנו משבר כלכלי, ככה שגם השפים הכי גדולים עומדים בפני פשיטת רגל ומציעים לנו עסקיות במחירים מגוחכים.

אל תאמינו להייפ - מי שאמר לכם שב"אגאדיר" יש את ההמבורגר הכי טוב, עובד כנראה באגאדיר. או במקדונלדס. במונחי תל אביב, אגאדיר זה הקפולסקי של ההמבורגרים. רוצים קציצת בשר אמיתית? קפצו ל"מוזס" (רוטשילד פינת יבנה) ונגסו באותו "ארט בורגר" ידוע. גם ב"וולפגנג" (לילנבלום פינת נחלת בנימין) תקבלו קציצה משתלמת ועסיסית ואם אחרי זה תרצו עוד לאכול באגאדיר, אולי באמת כדאי שתשארו בדרום.