נמוך, למטה

תערבבו את "שר הטבעות" עם "פרל הרבור", תוסיפו קורטוב של "קרוקודייל דנדי", תתבלו את מה שיצא בכמה אלפי סימני קריאה, ותקבלו את "אוסטרליה" – אפוס רומנטי-קיטשי מבולגן, מוגזם ומרהיב שיצא תחת ידיו של באז לורמן ("מולין רוז'", "רומיאו ויוליה").

הסרט – שאמור להיות מחווה בומבסטית ומלאת חיבה לבידור הוליוודי מהזן הישן, הסוחף והארוך (דוגמת "חלף עם הרוח" ו"זיכרונות מאפריקה") – מתרחש בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, ומספר את סיפורה של ליידי שרה אשלי (ניקול קידמן האנמית), סנובית אנגלייה שעושה את דרכה לחוות בקר נידחת בערבות אוסטרליה על מנת לאתר את בעלה, שנסע לשם, ולא שב.

הליידי חושדת שהבעל מתפרפר, אך בפועל מתברר שהוא בכלל נרצח. כמו כן מתברר שנבל מרושע בשם קארני (בראיין בראון, הזכור לטוב מ"תעלול קטלני") זומם להשתלט לה על החווה. מה תעשה? תמחל על כבודה, תמכור את החווה בהפסד ותחזור לענייניה, או שתישאר, תתחספס ותילחם על מה ששלה? ברור שתישאר ותילחם. למה? כי אחרת אין סרט, זה למה.

יסייע לה במאבקה הצודק יו ג'קמן החתיך והכריזמטי, שמגלם ברנש קשוח שמתמחה בהובלת בקר, וברור שלמרות שבהתחלה השניים לא ממש יסבלו זה את זו (ולהפך), בחלוף זמן קצרצר הם יגלו שלמעשה הם די מאוהבים עד הגג. בכל מקרה, כדי שלא יהיה להם משעמם (וכדי שלסרט יהיה גם סוג של מוסר השכל), כל העת מתרוצץ בין רגליהם ילד אבוריג'ני חביב, שנרדף בידי המשטרה המקומית (בשל היותו בן תערובת).
החצי הראשון של "אוסטרליה" מגיע לשיאו במסע מפרך ומרובה תלאות שעושים גיבורינו, מצד אחד של היבשת, לצד השני, כשבאמתחתם כאלפיים ראשי בקר. בדרך הם חולפים על פני לא מעט נופים יפים לעין שבכוחם לגרום לכם להיאנח. בחצי השני של הסרט מופיעים לפתע מטוסי חיל האוויר של צבא יפן, שמפציצים לאוסטרליה את האמ-אמא, ומאיימים לקרוע לגזרים את התא המשפחתי מחמם הלב שנוצר במהלך החצי הראשון (קידמן + ג'קמן + הילד האבוריג'ני החביב). אל דאגה. הם לא יצליחו.

החדשות הטובות הן ש"אוסטרליה" איננו זוועת העולם שהביקורות המוקדמות גרמו לי לצפות שיהיה. החדשות הרעות הן שהוא לא מאוד רחוק מלהיות כזה.

לורמן אמנם עושה כמיטב יכולתו כדי לעשות למולדתו את מה שפיטר ג'קסון עשה לניו זילנד, אך הוא נכשל באופן ספקטקולארי. מאוד מאוד ספקטקולארי, אפילו. סגנונו הקולנועי המופגן והמוחצן, שאינו נח לרגע, ושאינו מאמין ברגשות שאינם מוגבהים ומפומפמים, עבד נהדר עבור סרטו הקודם, "מולין רוז'", וסייע להפוך אותו לרכבת הרים רומנטית ורבת דמיון והמצאה. כאן, למרבה הצער, אותו סגנון ממש מוליד סרט סוחט ומנדנד, שמאבד את החן המועט שבו התברך כשעה וחצי לפני שמופיעות כותרות הסיום.

במילים אחרות, אם ב"מולין רוז'" לצופה לא הייתה ברירה אלא לאפשר לחגיגה האודיו-ויזואלית לסחוף אותו, הרי שכאן התחושה היא שמישהו מעצבן מנער אותך במשך קרוב לשלוש שעות, ואם לא די בכך שהוא מנער אותך, תוך כדי הוא גם צועק לך באוזן, ודוחף לך דברים לפרצוף, וכל מה שבא לך לעשות זה להביא לו כאפה ולהגיד לו שיירגע כבר.

יש ב"אוסטרליה" כמה רגעים מוצלחים, אך אלה באים בעיקר בחצי הראשון (ובעיקר כוללים את יו ג'קמן), וככל שהסרט נמשך ונמתח, כך הוא הופך ליותר ויותר מבורדק, ולפחות ופחות מעניין. סצנה רודפת סצנה, שיא רגשי רודף שיא רגשי, משבר רודף משבר, ואף אחד מהרגעים המגה-מלודרמטיים וההיפר-סנטימנטליים האלה - שתוקפים את חושיו של הצופה לכמה רגעים בודדים, בטרם קופץ הסרט לעסוק ברגע הבא - לא באמת זוכה לכבוד שמגיע לו.

ייתכן שהבלגן הגדול והמעט מעיק שנוצר על המסך קשור לכך שללורמן לא היה מספיק זמן כדי לערוך ולהדק את הסרט שלו כפי שרצה (הוא עבד נגד השעון, עד הרגע האחרון ממש). ייתכן שהדבר קשור לכך שלסרט היו ארבעה תסריטאים שונים (ואולי הם לא דיברו זה עם זה). ייתכן שהדבר קשור לכך שבכל פעם שבו לורמן רוצה לרמוז לצופיו שהגיעה העת לשלוף את המטפחות, הוא עושה שימוש בשיר הנושא של "הקוסם מארץ עוץ" (ואחרי הפעם החמישית, זה כבר ממש עולה על העצבים). ייתכן שהדבר קשור לכך שלסרט יש משהו כמו תשעה סופים (שמונה פעמים כבר הרמתי את המעיל, וקמתי לצאת, כי הייתי בטוח שנגמר, רק כדי לגלות שלא, עדיין לא מיצינו). כך או כך, "אוסטרליה" לא ממש עובד. הוא מנסה בכל הכוח לספק חוויה קולנועית גדולה מהחיים, אבל בסופו של דבר, כל מה שנותר לי ממנו הוא תחת תפוס. אני רוצה את השלוש שעות שלי בחזרה.

אחרי שני סרטים איומים ונוראיים ("Swept Away" ו"Revolver"), גיא ריצ'י חוזר למקורות והולך על בטוח. כי מה עוד נשאר לו לעשות בדיוק? אי לכך ובהתאם לזאת, "רוקנרולה", סרטו החדש, ממחזר את החומרים המוכרים של "לוק, סטוק" ו"סנאץ'", ומגיש מעשייה קלילה ולא מאוד מפתיעה אודות חבורה של פושטקים צבעוניים, עם כינויים "מגניבים", שרודפים אחד אחרי השני, תוך כדי שהם יורים לכל הכיוונים, ופולטים שורות דיאלוג שנונות למחצה.

התוצאה סבירה למדי, ורחוקה מלהיות מביכה כמו שני סרטיו הקודמים של ריצ'י, אך למרות המאמץ הניכר להיות מעודכן ונאמן לרוח הזמנים (לראיה, הנבל הראשי הוא אוליגרך רוסי), "רוקנרולה" איננו מחדש יותר מדי, והוא רחוק מלמצות את הפוטנציאל שגלום בו.

ג'רארד באטלר ("300") מוביל הפעם את האנסמבל בתור דג הרקק שרוצה לשחות עם הגדולים, ת'אנדי ניוטון היא הנערה הנחשקת, וטום וילקינסון האדיר ("מייקל קלייטון") מגלם את אחד מבני הזונות המרושעים והמשוגעים שמבקשים להזיק לפושעים הטובים שלנו. עוד נוטלים חלק בחגיגה ג'רמי פיבן (ארי גולד מ"הפמליה") ואידריס אלבה (סטרינגר בל מ"הסמויה"), שמתבזבזים לחלוטין בתפקידי משנה זניחים. כמו כן, תמצאו ברשימת המשתתפים גם את טובי קבל, שמשחק את ג'וני קוויד - כוכב רוק מסומם א-לה פיט דוהרטי, שמניע את העלילה בכך שהוא גונב את הציור האהוב על האוליגרך הרוסי.

ריצ'י והחבר'ה שלו עושים את מה שמצופה מהם, והם משתדלים לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. ובכל זאת, אחרי שהאבק שוקע והעשן מתפזר קצת קשה שלא לחוש שבסרט הזה כבר היינו. אולי כי באמת כבר היינו בסרט הזה. פעמיים אפילו.