מכנה משותף נמוך

הרבה לפני עידן אובמה, קומון היה בעניין של שינוי. הוא אמנם לא זיקית היפ הופית כמו שדיוויד בואי היה לרוק, אבל בצניעותו הכובשת קומון תמיד חידש. היכולת המולדת שלו להכניס תמונות חיים לתבניות חריזה נגישות, החזות החתיכית וכמובן הבחירה המדויקת במפיקים עזרו לקומון להוציא תחת ידיו שירים נוקבים וכמה אלבומים מעולים. לפחות שלושה מהם רשומים כקלאסיקות. אחרי שהעביר תקופה עם אריקה באדו, הדבר היחידי שבאמת היה חסר לנסיך המדליק משיקגו היה להיט במועדון. האחרון והיחידי שלו היה "Full Moon", שיתוף הפעולה עם ארמנד ואן הלדן. וזה היה די מזמן. ואז הוא הוציא את "Universal Mind Control", קודם הסינגל שצעק, בבנאליות מופקת היטב, "נגנו אותי באמא שלכם", ואחר כך את האלבום. שניהם, לא נעים לומר, לא משהו. בכלל.

אז לאחר שהתריע על וסימן את רוח הזמן בשני אלבומים שהמילה "מצפון" עומדת בבסיסם, קומון מחפש לעצמו את החיים הטובים עם בחורות ללילה ודיבורים על מה הוא יעשה להן באותו פרק זמן. לפחות הוא בחר באנשים הנכונים לעניינים הרי גורל שכאלו - הנפטונז שהפיקו את כל האלבום ויחד עם קנייה ווסט חתומים גם כמפיקים האחראים על הפרויקט התמוה הזה. וזה קודם כל שיר הנושא, איתו הנפטונז יוצאים בכבוד בהומאז'ון (כן עוד אחד) ל"פלאנט רוק", קלאסיקת האייטיז של מר באמבטה (רק להזכירכם שדי ג'יי ג'אזי ג'יי מהזולו ניישן שלו מגיע השבוע לארץ). ההפקה עוד סוחבת קדימה עם פראזות טיפה טאנסוויות
שמובסות על ידי פזמון רוצח אבל קומון – בימים כתיקונם אחד מהחתולים היותר קוליים – נשמע כאן מתנשף ורודף אחרי חרוזים; בכלל נדמה שהוא מנסה להישמע כמו, אההממ, לודקריס, על חשבון הבחור המגניב שלא מזמן הוציא את "Finding Forever", אלבום המחווה המדהים שלו ושל ווסט לג'יי דילה.

בכלל, מענין לראות עד כמה התרחקו השניים – כל אחד בדרכו - מהפרויקט הזה באלבומים העוקבים שלהם. בעוד שווסט באמת ניסה לחקור יקומים מוזיקלים חשמליים, קומון נתקע עם חבילת קונדומים בטעמים בקרקס של הבלים. זה ממשיך ביתר שאת בשיר המשותף שלהם, שבאמת, לנוכח ההיסטוריה המשתופת של השניים אינו ראוי אפילו להיחשב בתור הערת שוליים. בניגוד לרגישות המדהימה והנדירה בסרטו של פול תומס אנדרסון, כאן המילים "Punch, Drunk Love" נהרסות על סיפורי זימה של חיילים לפני חופשה שמספרים אחד לשני מה הם הולכים לעשות לחברה מיד אחרי שיתנו נשיקה על הלחי לאמא. וכשזה מגיע משני ענקים כמו קומון וקניה על ביט של הנפטונז ובסוף עוד נשמע ככה, משהו כאן לא עובד. זה בטח לא "העתיד של ההיפ הופ" כפי שהמדבקה על הדיסק רוצה שנאמין.

גם השיר עם סי לו – בדרך כלל אחד שקולו מוסיף וואחד משקל חיובי לכל שיר מוצע - לא עוזר ל-"Make My Day" להיות יותר משאריות ד'אשתקד מהאלבום של נארלס בארקלי. אבל השיר הגרוע באמת הוא "Sex For Sugar", שיש מצב שהוא ההקלטה הגרועה ביותר של קומון מאז ומעולם. זה קודם כל הגמגום במילים אחר כך בהגשה המתאמצת שנותנת תחושה כאילו קומון בעצמו לא מאמין למה שהוא עושה אבל אומר לעצמו "היי, פארל יודע מה הוא עושה, לא?" אז זהו שלא. הביט הוא עוד ביט נפטונזי מהסוג האדיוטי שזקוק לראפר באותו קנה מידה כדי להעיף אותו לשמיים. מישהו באמת יכול לדמיין את קומון משחק אותה ג'יגי על רחבות הריקודים ונצמד לאחוריה הדשנים של שרלילה מזדמנת, בלאנט ביד אחת הנסי בשנייה? האיש פעם היה עם אריקה באדו, האיש שר על אובמה כשעוד היה סנטור צעיר, האיש שר על מה נהיה מההיפ הופ ועל כמה הוא עדיין אוהב אותו בתחילת הדרך. עכשיו הוא נשמע כמו אחרון המזדנבים בפמלייתו של סנופ - עילג, נטפל ומה זה לא שייך.

נקודת האור הראשונה מגיעה באמצע האלבום עם "Announcment", הדואט שלו עם פארל שיודע לתת עבודה בביטים שגם קולו נשמע בהם מעבר לקריאת ה"היי". הנה שיר, הנה פלואו – אותו נושא דבילי אמנם – אבל משהו כאן סוחב ולא נסחב. החיוביות ממשיכה עם "גלאדיטאור" – הביט הטוב ביותר באלבום שאחריו מגיעה גם מרטינה טופלי-בירד – משב הרוח הקריר שהאלבום הזה משווע לו במהלך חייו הקצרים ומביאה את הווייב המתעתע שלה בשיר הטוב ביותר באלבום, "Everywhere" שסוגר אותו.

ואם יש דבר טוב שאפשר לומר על ההרפתקה סוף השנה המיותרת הזו של קומון שהיא קצרה ויש לה עטיפה מעניינת. 10 שירים, תודה לאל. עשרה שירים שמוכיחים לכל מקטרגי "Electric Circus" - אחד מאלבומי ההיפ הופ התובעניים והמהפכניים של העשור - מה באמת קורה לקומון כשהוא מנסה לעשות משהו שהוא ממש, אבל ממש לא מבין בו. ואלבומי בוטי יש כמו זבל; לא צריך גם אחד של קומון.

קומון, "Universal Mind Control" (הליקון)