נסתפק בדברים האלה

המושג "תמונת הניצחון" הוא מילת הבאזז של מבצע עופרת יצוקה. כמו חבורת תוכים, נהנים הפרשנים הצבאיים לחזור שוב ושוב על המנטרה כי "במלחמה בת זמננו אין הכרעה חד משמעית, לכן כל צד מחפש את 'תמונת הניצחון'"; תמונה שתהיה מזוהה עם הצד שידו על העליונה; שתסמל את המערכה כולה ותיחקק בהיסטוריה כזו שהטתה את הכף. "גיבורי הדגל", סרטו של קלינט איסטווד מ-2006, מספר על קרב במלחמת העולם השנייה שבו צולמה תמונה כזו והחשיבות שהעניקה לאותו רגע מבוים האומה האמריקאית; כיצד התייחסה לחיילים שמונצחים בה, כאילו ניצחו הם במו ידיהם את מלחמת העולם השנייה. אם מחפשים את תמונת הניצחון, או ליתר דיוק תמונת החזרה למציאות, הרי היא גלומה - כמו ביטול משחקי ליגת העל בשבת - בביטולה של "ארץ נהדרת" והחלפתה בלוח השידורים של הערוץ השני ב"עובדה".

כמובן שלא ביטולה של "ארץ" הוא שהביא לאירועי יום האתמול, אבל אין מהלך תקשורתי שמסמל את היותם ידועים מראש יותר ממנה. העובדה כי ההחלטה על השינוי התקבלה כבר ביום ראשון, עוד בטרם נערכו הקרבות הקשים של אמש, רק מחזקת את ההנחה הזו – הסתיים שלב האופוריה, חסל סדר הצהלות על רקע סבלם של הפלסטינים והחזרת כושר ההרתעה (רגע, המלחמה היא לטובת המטרה הראויה של החזרת השקט לישובי הדרום, או כדי שכולם יראו שאסור להתעסק איתנו?); הזקפה הלאומית הגיעה לכדי רפיון והחל שלב ההכרה במציאות: זו מלחמה, רבותי, וככה היא נראית – עם הרוגים, פצועים, נפגעי חרדה, אש ידידותית, הרבה דם והרס ובלי פילוס. מישהו בשידורי קשת חזה, כלומר קרא את המציאות והבין, שכניסה קרקעית משמעה לחימה קשה ומלאת נפגעים ושהשקעה בתכנית הומור וסאטירה תהיה מיותרת (אפשר היה גם למצוא את ההבנה הזו במערכון מהשבוע שעבר שבו הציג אהוד ברק את התכניות למלחמה). מדיניות היד המלטפת והצובטת, כפי שהגדיר אותה מולי שגב (העורך הראשי של "ארץ נהדרת") ביום שישי בערוץ 10 אצל שלח ודרוקר, נעלמה כלאחר כבוד והפכה להנהון האמפאתי של אילנה דיין.

הנקודה כאן היא לא "מקומה של הסאטירה במלחמה" (חייב להיות לה מקום), או הציניות שבה נתקבלה ההחלטה על הסרתה של "ארץ נהדרת" מלוח השידורים (בואו לא נבזבז כסף לשווא, הרי גם ככה יהיו הרוגים), אלא הסמליות של האקט: מדורת השבט עשתה לעצמה כיבוי צופי עוד בטרם נתבקשה להפסיק את החגיגה מתוך הבנה של האירועים העתידים להתרחש; שהמוראל הלאומי הגבוה יתפוס בעקבותיהם תפנית ויפנה את מקומו לדכדוך המוכר. זו לא צדקנות, כי אם ריאליזם. ברוכים הבאים למלחמה.