התקווה בת

תמר אפק היא נקודת אור בסצנה הנשית, יוחנן קרסל עמוק בישראליות וא. אמדורסקי מכונן. עינב שיף בהאזנה

עינב שיף
06/01/2009

בשנת 2002 יצא בישראל אוסף בשם "נערת רוק - אוסף נשי מקומי". אפשר בקלות להניח שתמר אפק, מדואו הגיטרה-תופים, קרוסלה, ירקה עליו, דרכה עליו בעקבים ממוסמרים וגם שברה עליו גיטרה לסיום. אין שום חוט שמקשר בין אפק ליהודית רביץ, רונה קינן, טל גורדון (שנכללו באוסף ההוא), או כל שם אחר שמתקשר לפרדוקס המכונה "רוק נשי ישראלי", כולל שילה פרבר (מי שהולך לישון עם דניאל סלומון בתור מפיק, שלא יתפלא שהוא מתעורר עם דיווחי תנועה). בעצם, בהתחשב בכך שגם המושג "רוק הישראלי" מפרפר לכשעצמו, אין לאפק שום קשר לישראל באופן חוצה ג'נדרים. ביחד עם המתופף המצוין גיא שכטר, שגם מתאבד על המיקרופון במחצית השירים, קרוסלה היא בעצם עלה תאנה עם ריח של מוסך מעופש, שמכסה על סצנה שהאירוע השמח ביותר בלוח השנה שלה הוא ביקורת דרכונים.

אלבום הבכורה של קרוסלה הוא בדיוק מה שחסר לרוק הישראלי, אך גם הסיבה לכך שהוא לא ישתנה לעולם. הוא אנרגטי, מלא ברעיונות שנשאבו מבלוגים של רוק'נ'רול והשתפשפות ארוכה בבמות מזוהמות מאלכוהול זול של פאנקיסטים שברחו מהבית. יש בו ריפים מעולים, פידבקים, מסכי גיטרות, שורות מצחיקות, חצי המנון ("Star Quality") ובעיקר את אפק הסוחפת, שממוקמת היטב על ציר האינדי הנשי, מקים גורדון וסליטר קיני ועד הרכבים עדכניים כמו הקילז ו - Blood Red Shoes. גם ההתלהבות המעט ילדותית בצווחות של שכטר לא מצליחה לעצור את ההד-בנגינג, כך שבסיכומו של דבר מתקבלת סוג של תקווה נקודתית לסצנה העצמאית בישראל, עם להקה שסוף סוף לא נשמעת כמו התחלה של בדיחה. אך כפי שהמלחמות הן תמיד אותן המלחמות, כך גם האינדי הוא אותו אינדי ולכן גם קרוסלה תקבל "אוסף נשי מקומי" משלה – אבל לא כאן, אלא במקום שבו "נערת רוק" נראית יותר כמו תמר אפק ופחות כמו שיר של ריקי גל.

הופעת ההשקה לאלבום הבכורה של קרוסלה תתקיים בלבונטין 7, ביום חמישי הקרוב בשעה 22:30

*Carusella, "Carusella" (הוצאה עצמית)

עוד בוואלה!

נפגעתם במהלך נסיעה באוטובוס? מגיע לכם פיצוי

בשיתוף zap משפטי

להיות מאושר

בניגוד לאפק, שמלכתחילה לא מכוונת את עצמה לחובבי האקדמיה ללשון עברית, יוחנן קרסל נטוע עמוק בישראליות. הכתיבה שלו בעברית רגישה לניואנסים בלתי ניתנים לתרגום ("נער פוסטר במכבי" כדוגמה מייצגת) ורגישה באופן כללי. שש שנים שהיוצר הבאר שבעי הזה (לשעבר בלהקות "בלובנד" ו - "לנסז") עובד על אלבום הבכורה שלו, כשבכל תו מתבטא המאבק בתוכו בין המשיכה הטבעית של האוזן לצלילים מעבר לים לבין השייכות האבסולוטית לישראל והישראליות. דווקא מתוך הקונפליקט הזה, אלבום הבכורה של קרסל, "אושר", הוא אלבום עברי ראשון מזה תקופה ארוכה, המעורר את התחושה הנפלאה של רצון לחזור ולבקר בו, לשאול עליו ולחקור אותו. את המזמורים היפים שבתוכו ואת ההפקה הרב שכבתית של דויד פרץ שמתפתחת מקטע אינסטרומנטלי יפה ומסתיימת בהתפרצות מוזיקלית חללית מבית המדרש של ספיריצ'ואלייזד. וכאילו אין מספיק טילים על באר שבע, מגיע "בפינה שלך" המדהים, שבו רות דולורס-וייס בעצם מסמפלת בדיוק שובר מפרקות את Oh My Lover"" של פי ג'יי הארווי. ככה נראה "אושר".

*יוחנן קרסל, "אושר" (קקטוס)

פעמיים אמדורסקי

החזרתם למדפים של שני אלבומי הסולו הראשונים של אסף אמדורסקי, מעלה שתי מחשבות: האחת, היא שאמדורסקי ממשיך את המומנטום של "הרי את" הנפלא (גם בשמיעה חוזרת) ולמעשה לא מבצע טעויות (לא מוזיקליות, לפחות). המחשבה השנייה היא שהרוק הישראלי צריך להתמודד מחדש עם שניים מהרגעים המכוננים שלו בעת החדשה. גם למעלה מעשר שנים לאחר שיצאו במקור, "העיר הגדולה", "הוא האמין לה" ו"ליד עצמך" עדיין מכשפים ומהפנטים, עדיין נשמעים טריים ועדיין מתארים חיפוש עצמי ואובדן אמונה בעולם הישן באופן שלוכד היטב את רוחו של הדור. השאלה היא האם האותנטיות המתפרצת של אמדורסקי מאמצע הניינטיז עשתה את האלבומים לכאלו, או שמא השטחיות העכשווית של הסצנה גורמת לו להישמע כה רלוונטי. זו שאלה שראוי ליוצרים ישראלים צעירים להתמודד עמה, בניסיון להבין מה עושה את "דוד שמחה" ו"תחנות דלק" להמנונים של גיבוש זהות אמנותית, כשמעליך שמיים מפויחים מלחץ ומתחתיך אדמה רועדת מאינטרסנטים שימכרו את אחותם בשביל המשבצת שלך. כשיצוץ האמן עם תשובה ראויה, אולי נקבל גם אסף אמדורסקי חדש.

*"אסף אמדורסקי (הראשון)" ו – "אסף אמדורסקי (השני)", (א.א מוזיקה)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully