"אני לא יודע שום דבר על ה-Raincoats מלבד העובדה שהן הקליטו מוזיקה שנגעה בי כל כך שבכל פעם שאני שומע אותה אני נזכר בתקופה מסוימת שהייתי (בואו נגיד) מאוד אומלל, בודד ומשועמם. מלבד המותרות של לשים על הפטיפון את העותק השרוט ההוא של האלבום הראשון של הריינקוטס היו לי מעט מאוד רגעי שלווה. אני מניח שהייתי יכול לחקור מעט על ההיסטוריה של הלהקה אבל אני מרגיש שזה יותר חשוב לתאר איך אני מרגיש ואיך הן נשמעות.
כשאני מקשיב לריינקוטס אני מרגיש כאילו אני מסתתר בעליית גג בחושך. במקום להקשיב להן אני מרגיש כאילו אני מצותת להן. אנחנו ביחד באותו בית ישן ואני חייב להיות בדממה מוחלטת או שהן ישמעו אותי מרגל אחריהן מלמעלה ואם יתפסו אותי הכל יהרס, כי זה הקטע הפרטי שלהן. הן מנגנות את המוזיקה שלהן בשביל עצמן. זה לא חילול הקודש כמו לשים מכשיר ציתות על טלפון של נזיר בודהיסטי או משהו כי אם הריינקוטס באמת היו תופסות אותי, הן כנראה פשוט היו שואלות אותי אם אני רוצה כוס תה. אני הייתי נענה להצעה, אז הן היו מסיימות לנגן את השירים שלהן ואני הייתי אומר תודה רבה שגרמתן לי להרגיש טוב".
(קורט קוביין, יוני 1993)
בזכות קוביין
את הטקסט הזה, שמתנוסס גם בעמוד המייספייס של ה-Raincoats, כתב קורט קוביין לעטיפה הפנימית של ההוצאה המחודשת של אלבום הבכורה שלהן. קוביין, שהעריץ את להקת הפוסט-פאנק הנשכחת הזאת, שכנע את חברת התקליטים שלו, דיויד גפן, להוציא את שלושת אלבומי האולפן שלהן מחדש. כמו כל יתר הלהקות שקוביין קידם, התמיכה שלו הביאה לריינקוטס תשומת לב בדרגות שהן לא קיבלו גם בימי הזוהר שלהן.
מעבר לתרומה האישית שלו להיסטוריה של הרוק האלטרנטיבי, בתקופת טרום האינטרנט עשה קוביין שירות גדול לדור שלם של חובבי אינדי בכך שהוא הכיר להם אמנים ולהקות שקרוב לודאי שהיו מתפספסות בלעדיו. קוביין תמיד אהב פופ צנוע, מינימליסטי וחסר בולשיט, נטול וירטואוזיות או כל סוג של התיפיפות, יומרה והשווצה. הוא אהב פופ פשוט, כן ואמיתי עם סאונד רזה, שנעשה על ידי אנשים שעושים מוזיקה כי הם חייבים, גם אם לא עומדות לרשותם היכולות הטכניות שמקובל לחשוב שצריך בשביל לעשות מוזיקה.
קוביין החדיר לתודעה את להקת הפוסט-פאנק Young Marble Giants מוויילס; את מלכי הטווי-פופ הסקוטים מהאייטיז, The Vaselines; את אייקון האאוטסיידר-מיוזיק האמריקאי דניאל ג'ונסטון; את שלישיית הבנות היפנית Shonen Knife; ואת גורו הלואו-פיי מאולימפיה, קלווין ג'ונסון, ולהקתו ביט הפנינג. והקהל של נירוונה, שרובו מן הסתם לא התעניין בבלוז, הכיר דרכו גם את אמן הבלוז והפולק השחור לד בלי, שגם הוא עמד בקריטריונים המחמירים של קוביין.
מי שהקשיב להמלצות של קורט קוביין הכיר דרכו גם את הריינקוטס. קוביין, כאמור, סידר ללהקה סדרת הוצאות מחודשות, אותן עזרה גם קים גורדון מסוניק יות לקדם. הריינקוטס התבקשו להתאחד להופעה חד פעמית בלונדון כדי לקדם את הוצאת הדיסקים. ולמרות שג'ינה בירץ', מנהיגת הלהקה, הייתה באותה תקופה עסוקה בבימוי קליפים, היא גייסה את חברתה הישנה, אנה דה סילבה, וביחד עם סטיב שלי מסוניק יות בתופים וכנרת שהחליפה את הכנרת המקורית, הן נתנו הופעה במועדון הגראז'.
אחר כך בירץ' פתאום קיבלה טלפון לא צפוי שהציע לריינקוטס לחמם את נירוונה בסיבוב ההופעות הבריטי שלהם. היא כמובן לא יכלה לסרב להצעה. ההרכב המאוחד של הריינקוטס תכנן לצאת לדרך באפריל 94', אך שבוע לפני שסיבוב ההופעות היה אמור להתחיל קורט קוביין התאבד. על אף המפנה הטראגי הזה, המשיכו הריינקוטס לעבוד ביחד ואפילו הוציאו אלבום איחוד בדיויד גפן ב-96'.
רעש קסום עם כינור חורק
כל מי שעוקב אחרי ההיסטוריה של הרוק הבריטי יודע שבתי הספר לאמנות שימשו באנגליה בוהמה מסובסדת והולידו אינספור להקות. ג'ינה בירץ', שעברה מנוטינגהם ללונדון כדי ללמוד אמנות, הקימה את הריינקוטס ב-77' אחרי שראתה הופעה של הסליטס - להקת הבנות הראשונה והבכירה של תקופת הפוסט-פאנק. הסליטס למעשה הוקמו שנה לפני הריינקוטס, על ידי הסולנית הגרמנייה ארי אפ (אריאנה פורסטר), שהייתה בזמנו נערה בת 14 שגדלה בסביבה בוהמיינית, קיבלה את שיעור הגיטרה הראשון שלה מג'ו סטראמר והפכה לימים לבתו החורגת של ג'ון ליידון, שנשוי עד עצם היום הזה לאימה.
"מתתי מקנאה", מספרת בירץ' בספרו של סיימון ריינולדס "Rip It Up and Start Again: Post Punk 1978-1984", על הרגע שהיא ראתה את הסליטס על הבמה. "אבל זאת היית קנאה שנותנת מוטיבציה". תוך הבנה שהיא רוצה לעשות את מה שהסליטס עושות, צירפה בירץ' בת ה-19 ללהקתה את אנה דה סילבה, בחורה פורטוגזית שמחזיקה בדוקטורט ומבוגרת ממנה בהרבה. בירץ' קנתה בס חומה ישנה וצבעה אותה בספריי כחול בוהק, דה סילבה הביאה גיטרה ושתיהן שרו.
אחרי כמה נסיונות עם נגנים שונים, בינהם גברים, התגבשו מעילי הגשם לכדי להקות בנות, עם ויקי אספינל, כנרת קלאסית שניגנה קודם בקולקטיב פמיניסטי, והמתופפת הספרדייה פלמוליב (פלומה רומרו), שהייתה קודם בסליטס (כיום פלמוליב היא נוצרייה אדוקה שמנגנת בלהקת הכריסטיאן-רוק Hi Fi, שעושה קאברים לריינקוטס וללהקות אחרות עם מילים חדשות, על ישו כמובן).
בגלגולן המקורי, בין 77' ל-84', הוציאו הריינקוטס שלושה אלבומי אולפן (בשני התארח רוברט וויאט!) ותקליט אחד בהופעה חיה. אבל אנחנו כאן בשביל לחגוג את אלבום הבכורה שלהן, שיצא בדיוק לפני שלושים שנה, וממשיך להשפיע עד עצם היום הזה.
אלבום הבכורה הסלף-טייטלד של הריינקוטס יצא ב-79' בלייבל ראף טרייד, שביחד עם פקטורי ומיוט, היה אחד משלושת הלייבלים העצמאיים המובילים באנגליה באותה תקופה. הדבר שהכי זוכרים מהאלבום הזה הוא הקאבר ל"לולה" של הקינקס. לא כל יום שומעים בחורות מבצעות שיר אהבה ששר בחור סטרייט לטראנסווסטיט. חוץ מזה שמדובר בביצוע מקסים שממחיש איך הריינקוטס היו נשמעות אם הן היו יודעות לכתוב שירי פופ ענקיים כמו ריי דיוויס. שיר הפופ הזה גם מאזן את האלבום האוונגרדי והמחופף הזה, בו חבורת בנות עושה רעש קסום עם כינור חורק ותיפוף מבולגן.
לריינקוטס היה סאונד ייחודי. הן השתמשו בכלים מוזרים ולא צפויים, הקצב משתנה באמצע השיר, לא ברור אם בכוונה או לא, והקולות השונים של ג'ינה בירץ' ואנה דה סילבה יוצרים קומבינציה משונה. המוזיקה באלבום נשמעת כמו מבנה רעוע שעוד רגע הולך להתפרק, אבל אתה סומך על הבנות שזה לא יקרה. במקום הזה, אולי, טמון הריגוש הבלתי מוסבר של האלבום הזה.
איפה הן הבנות ההן?
בתור בחורה חובבת אינדי מובן מאליו שאני מתרגשת מהריינקוטס. זאת להקה מרגשת בשביל בנות כי הן מראות שבנות יכולות לעשות מוסיקה גם בלי לדעת לשיר כמו נינט ובלי להצטרך למרוח ליפסטיק, לשים נעלי עקב ולנענע את האחוריים. בשביל בנים (מסוג הבנים שלא אוהבים בנות כמו נינט או כמו הבנות עם הליפסטיק ונעלי העקב והאחוריים המנוענעים) הן להקה מרגשת כי הן מוכיחות שישנן בעולם בנות אמיתיות, מגניבות ומעל לכל עצמאיות, שיש להן מה להגיד ולא זקוקות לעזרה של הבנים כדי להגיד את זה.
צריך לזכור שלהקות בנות היו דבר יחסית נדיר בעולם הפאנק. אמנם הרבה בחורות ניגנו בלהקות פאנק קטנות, אך הן די נמחקו מעל דפי ההיסטוריה. חוץ מכמה כוכבות בודדות - פאטי סמית, דבי הארי מבלונדי, סוזי סו מסוזי אנד דה בנשיז, פולי סטרין מאקס-ריי ספקס וגיי בלאק מהאדברטס - כמעט ולא זוכרים בנות שעשו פאנק.
המצב הזה החל להשתנות בתקופת הפוסט-פאנק, שחשפה יותר ויותר נשים מנגנות. חלקן עמדו בקדמת הבמה בלהקות של בנים (לודוס, ה-Au Pairs, דלטה 5), מבלי להצטרך להיות סמל מין נוסח דבי הארי, והיו גם כמה להקות בנות של ממש, כמו ה-Mo-dettes (עם קייט קוריס שהייתה בהתחלה בסליטס),Dolly Mixture , קלינקס/ליליפוט השווייצריות, מלריה הגרמניות ועוד, כשהסליטס הסמרטוטיות נתנו להרבה בנות השראה להרים גיטרה ולעמוד על במה.
אם הפאנק הגברי איים בתחילת דרכו על הממסד (עד שהממסד ניכס אותו והפך אותו לעוד סחורה), הפאנק הנשי היה מאיים פי כמה. כוכבי רוק גברים - לא משנה כמה הם קיצוניים או שערורייתיים - בסך הכל הביעו אגרסיות זכריות מסורתיות. נשים ברוק, לעומת זאת, נאלצו להילחם להשגת כוח, עצמאות והכרה.
לאחרונה החלו להתפרסם ספרים ומחקרים על תפקידן של נשים בפאנק ובפוסט-פאנק. זילה מינקס מלהקת הפאנק רובלה בלט סיפרה שלפני שהצטרפה ללהקה סבלה מהטרדות מיניות ברחוב. מהרגע שאימצה לוק פאנקיסטי ההטרדות פסקו. היא אמנם החלה לחטוף מכות, אבל מבחינתה זה היה עדיף. אחרות, כמו ג'ינה בירץ', מספרות שלפני שהן ניגנו בלהקה הן היו מאוד ביישניות, ושההופעות החיות העלו להן את הבטחון. הנגינה בלהקה הוכיחה לבחורות כמו ג'ינה בירץ' שהן מסוגלות לעשות דברים שהן מעולם לא חשבו שהן יכולות לעשות. והיא גם הוכיחה שאפשר להיות אישה בתחום גברי כמו רוקנרול, מבלי לוותר על הנשיות (כמו פאטי סמית, למשל) אך גם מבלי להיות אלילת מין.
בניגוד לסליטס שהלכו על לוק נוודי, מוזנח ומוכה כינמת, הריינקוטס פשוט נראו יומיומיות. הן התלבשו כמו שהולכים לסופר - מעשה שנחשב בזמנו להתרסה בוטה נגד הציפיות מנשים שעומדות על במה. אם אחד ההבדלים בין הפאנק לפוסט-פאנק היה שחברי להקות פאנק נראו כמו פאנקיסטים ואילו חברי להקות פוסט-פאנק נראו כמו אנשים רגילים ברחוב, כשנשים העזו לא לדפוק הופעה על הבמה, זאת הייתה מחאה פמיניסטית בוטה. למעשה, העובדה שהריינקוטס עלו לבמה בבגדים שהולכים איתם לקופת חולים, הייתה הרבה יותר פרובוקטיבית מאשר ההתחפשות ההפוכה של הסליטס, שיצאו מגדרן כדי להראות כאילו הן התפלשו בבוץ.