דוחפה

רץ עכשיו טרנד חדש אצל האשכנזים יפי הנפש בתקשורת – מדובר במהלך של שיבה למקורות. לא, לא, הוא לא כולל צוותא חדא עם דאום וגם לא עיון ביונתן רטוש והכנענית שלו. הכי נכון יהיה להגדיר זאת כרגרסיה למצב גולמי. ובמילים פשוטות: באתי, גרפתי כמה לירטות, דפקתי כמה גראפות עם מנהלי תוכניות, ועכשיו אני מוכן לחזור הביתה.

כל הגוזלים חוזרים לקן, קר שם בחוץ, וגם המשכורות כבר לא משהו. דן מרגלית חוזר ל"מעריב". דן שילון חוזר לכתוב בעיתון. אמנון לוי חוזר לעסוק בחדשות, ורפי רשף חוזר לרדיו. כמו הפרפר שיצא לתפוס ראש בשדה (כל עוד האביב בעניינים), כך גם רפי יצא לראות מה קורה אצל המסך הקטן. סגר איזה מעגל או שניים, הושיב על הכיסא הריק כל מיני ריקניים וספג בשקט את כל החיקויים של שי ודרור. בסוף הוא גילה שאין כמו אמא ושצ'ולנט הוא לא סתם מאכל הבית של כל מי שנשאר לגור עם ההורים. הכי טוב לאדם לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, זאת אומרת, במקרה של רפי רשף: רדיו.

בשנה שעברה הוא עוד שיחק אותה מתלבט: הגיש מהבית שתי תוכניות בשבוע, שומר על פאסון ועל דיסטנס, אבל בסוף כלו כל הגל"צין ורפי הסכים להשתלט על רצועת הבוקר, והפעם מהאולפן ביפו. לא עוד רכבת מגישים - בן כספית, רביב דרוקר, אילנה דיין ודוביק גילהר. מהיום אמרו, "ושבו בנים לגבולם – ורפי רשף מעל כולם".

רפי, שאין טוב ממנו להמחיש את הביטוי "כוכבים יש רק בשמים", הפך לכוכב של האליטה הצפונבונית, במסווה של עממיות מתנשאת. יש לו את הקול, יש לו את המשקפיים, יש לו את הפוזה הסאב-טקסטואלית, ויותר מכל – יש לו מוניטין. מוניטין של מישהו שפעם היה מי שפעם עוד יהיה מישהו. מוניטין של הליימעך מהשכונה שלא מפחד לשאול בעדינות את השאלות הכי גסות ולעבור לתקליטייה במין נמנמת מיואשת. מוניטין של מי שפעם היה מי שפעם רצינו כולם להידמות לו – אשכנזים, משכילים (למראה), בעלי הכנסה, אשה טובה (ואם אפשר יצירתית!) ומעמד אצל מקבלי המדיניות. בצר לנו היינו מוכנים להסתפק גם ביאיר לפיד מראיין את מרגלית הר-שפי.

רפי חוזר ועמו הרוח השובבה של הרעננות הסקלרוטית של כל אנשי הגווארדיה הוותיקה בתקשורת – ה-HAS BEEN, שמשחקים בכיסאות מוזיקליים עם עצמם, משום שיש מי שמוכן לחתום על החוזה. רפי חוזר לרדיו ועמו רוח נוסטלגית, לישראל האחרת, בה היה רק מעדן חלב אחד, בה מצעדים צבאיים היו קום איל פו של טוב טעם במסווה של שיעור מולדת. רפי חוזר ועמו עצימת העיניים של הקשישיאדה שמנהלת את העולם, המסרבת להכיר שהזמנים השתנו, שדילן התקמט ושמה שהיה טוב לפעם, לא עובד היום, מהסיבה שהיום הוא ההמצאה של האתמול, בו איש מהם לא טרח ליצור משהו משמעותי. פירורים מתהילת העבר, מעדן מלכים להמונים. אלוהים, שמור על חיילינו במשלטים.