שירת הטוסטוס

מקריות מוזרה גרמה לכמה אמנים בתל אביב להציג החודש, בגלריות שונות, כלי רכב במצב נייח. אלי פטל הציג את מכוניתו הפרטית בסדנאות האמנים. בגלריה פאר (של המדרשה לאמנות בתל אביב) מוצגת תערוכה קבוצתית של וריאציות על מטוס (כמחווה לעבודה ישנה של יהודית לוין). ניר הוד מציג צילום מבוים ובו רכב השרד, לכאורה, של רבין. גם יוחאי אברהמי ויואב מילר, בוגרי בצלאל טריים למדי, מציגים מכונות נייחות. אולי מישהו יחקור פעם את תופעת הקיבעון המוטורי של שנת 2001. בינתיים, "השבלריסטים", תערוכתם הזוגית הראשונה של אברהמי ומילר, היא הפתעה נעימה.

נתחיל מהשם המשונה. נשמע קצת כמו צמד שאנסוניירים צרפתים עם כובעי מוריס שבלייה שרוקדים סטפס בגשם על מכסה מנוע של שברולט. המינוח המדויק לקוח דווקא מז'רגון גניבות הרכב של המשטרה. שבלריסט, בסלנג המשטרתי, הוא "זה שמזיז רכב שאינו שלו ללא רשות, כינוי לאדם שעוסק בגניבת רכבים ופירוקם, בדרך כלל למטרות סחר בחלקי חילוף".

אברהמי ומילר הקימו מיצב עם פסלים. כל מה שאמור לזוז, להתקדם ולטרטר, נמצא אצלם במצב שקט של קיבעון וקיפאון. מוות קליני מכני. כל הפסלים במיצב עשויים מעץ, דיקט וסיבית, בעבודת נגרות קפדנית ודייקנות של נגרים אומנים.

יש שם טוסטוס שלא יוכל לנוע לשום מקום, כי כולו מכוסה בפוליאטילן מוקצף. מתחת להררי הקצף המאובן (שגורמים לו להיראות קצת כמו איש הפיל) מבצבצים שני גלגלים בגודל חריג. גם מי שלא היה מנוי על "מוטו" יכול לזהות שאלו גלגלי מכונית. לצד הטוסטוס עומד תל שחור עם זיגוג מבריק, שמזכיר בצורתו את נחש הבריח שבלע פיל בספר "הנסיך הקטן". גם התל המזוגג הזה הוא למעשה איבר רכבי, גג של מכונית שרד, מצופה בחומר שחור מבהיק. בחלל החדר פזורים עוד איברים מקוטעים של מכונות מתות: כף של עגורן, תא נהג של טרקטור או של מנוף, בלון גז או קומפרסור, וגם סרט נע של מזוודות, המוצמד אל הקיר, ופיתוליו מזכירים מעט פיתולי מוח או מעיים. כולם מעץ.

אולי זה דימוי מרחיק לכת, אבל משהו במוטציית המכונות של השבלריסטים מזכיר איברי גוף מקוטעים. לי זה הזכיר גם זירת משחקים של בנים, שזנחו את הפליימוביל ואת הלגו משאיות הישנים שלהם והלכו לשחק עם צעצועים חדשים. מלנכוליה מצחיקה עצובה של מכונות עזובות.

אחד הפסלים שהרשימו אותי במיוחד הוא רמזור עקור, מצופה בשק ניילון שחור, כמו הרמזורים החדשים המוצבים בצמתים. בעצם זה מקבץ של רמזורים הצמודים לעמוד אחד. מעין משפחה קטנה. אמא רמזורית עם רמזורים גורים. אלון שגב אמר שהם נראים כמו נשים איראניות עם רעלה. לי הם הזכירו דברים פחות נעימים, כמו שקיות מהמכון הפתולוגי.

הרמזור הזה השפיע עלי מאוד, כנראה, כי אחר כך הוא רדף אותי בחלום. בחלומי ראיתי את הרמזור של אברהמי ומילר, והנה הוא קם לתחייה, דולק אחרי ומהבהב באור אדום. אין לי מושג מה זה אומר. אולי זה אומר, סטופ. די לכתוב על תערוכות. ואולי זה אומר שאם פסל יכול לרדוף מישהו בחלום, סימן שיש בו כח.

* "השבלריסטים" בגלריה אלון שגב, ש"ד שאול המלך ת"א, עד ה-30 בנובמבר