פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הטרנספר הוא עגול

      "מלחמת 90 הדקות" מעביר בצורה אינטליגנטית וקולחת ביקורת על תרבות השיח הערבי-ישראלי. רומי מיקולינסקי חיה משבת לשבת

      נקודת המוצא של "מלחמת 90 הדקות" מבריקה: נמצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ככל הרעיונות המבריקים גם הרעיון הזה הוא פשוט, על גבול הטמטום אפילו. וכך, גורל הסכסוך ייקבע באמצעות משחק כדורגל מכריע בין נבחרות שני העמים. במילים אחרות: הכדור הוא עגול, כדורגל משחקים 90 דקות והמפסיד – מטרונספר.

      איתי מאירסון מציע לנו תרחיש בדיוני לסיום הסכסוך ללא שפיכות דמים. בספרו הראשון הוא משלב בין שתי האהבות שלו – היסטוריה וכדורגל - וכבר במבוא מודיע לנו המספר "א"מ" הכותב מפרנקפורט, שמדובר ב"רשומון מהימן, כולל ומבואר, לתקופה הסוערת והדרמטית ביותר בתולדות המדינה הציונית" (10). במדינה שבה כל יום הוא סוער ודרמטי, מאירסון מציב לעצמו רף גבוה ומשתדל מאוד לייצר ערך מוסף מעבר לגימיק אותו הוא מעביר באמצעות הומור ודמיון.

      אומרים שהמוזות שותקות כשהתותחים רועמים, מאירסון כותב כאחוז דיבוק ומספק לנו תרחישים למכביר, כשהוא נע בין הדמיוני להגיוני, בין הבלתי סביר לקביל, הוא מתאר את היערכות שני הצדדים ואת תגובות שאר העולם למשחק הגורלי. בשונה מסדרת ספרי הנוער "הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי (אחד משמות העט של הסופר שרגא גפני) - שהיתה, אפעס, קצת גזענית ולא ממש תקינה מבחינה פוליטית - הקול הביקורתי של מאירסון מתאר בצורה אינטיליגנטית וקולחת את האירועים כסדרה של פעולות ופעולות נגד. מצד שני, "מלחמת 90 הדקות" מכוון למרכז. מעבר לרעיון הגאוני-מטומטם שביסודו, קהל היעד שלו הוא כלל אוהדי הכדורגל שמכורים לחדשות (שגם קוראים ספרים מידי פעם). מאירסון לא מתלהם או יוצא מגדרו, ובעיקר מלגלג על תרבות השיח וההתנהלות הכללית של שני העמים.

      ככה לא בונים חומת הפרדה

      הטון השכלתני של המספר והתמקדותו בכותרות עיתונים היפותטיות מכתיב קצב עניינים פחות נמרץ מהמצופה. אין כאן תיאורי משחקים מלהיבים, מהלכים מלאי אדרנלין, סנסציות וטקטיקות מתוחכמות – הספר כולל בעיקר תיאורים מורחבים של הכנות שני הצדדים. שמותיהם של מנהיגי שני הצדדים, השחקנים והמאמנים לא מצויינים. קוראים שעוקבים אחר מדורי הספורט והחדשות יזהו בקלות חלק מהדמויות (על אף שקשה ליצור אמפתיה כלפי גיבורים חסרי שם). ראש הממשלה והרמטכ"ל מוצגים באור מעט נלעג, קצת כמו קריקטורות וכדי להבטיח שהעניינים יהיו מעניינים מאירסון מזמין למסיבה גם את הקיצוניים וגם נכנס קצת בפיפ"א שלא ממש יודעים מה לעשות עם הכדור שנשלח לעברם. בעוקצנות וחדות מאירסון מיטיב להדהד את המחאות הצפויות של הציונות הדתית - "איך אפשר לסמוך על אחד-עשר כדורגלנים שיקיימו את דבר הקב"ה וישמרו על ארץ ישראל בידיו של עם ישראל? הרי מדובר בחבורה של מחללי שבת סדרתיים" (22); של הפמיניסטיות השמאלניות - "כאישה שלא ביקרה מעולם באצטדיון כדורגל... אני חשה מנושלת מכל מעורבות או השפעה על עתידי ועל עתיד ילדנו (18); ושל הפוליטיקאים – "הכדורגל הוא אמנם לא משחק קדוש" אמר ראש הממשלה... "אבל המשימה שלנו קדשה בהחלט. משחקי ליגה חסרי משמעות יגרמו להזנייתה של המשימה הלאומית" (66).

      גם קולותיהם של ערביי ישראל, הדרוזים, האוונגליסטים האמריקאים, בית המשפט, חברי הכנסת, צה"ל וכמובן עסקני הכדורגל, כלולים בספר. הכדור מתגלגל לרגליהם של הפוליטיקאים שלא מוצאים את עצמם במצב החדש בו כולם מתעסקים רק בכדורגל. שמות השחקנים המשתתפים בהרכב, מצב רוחם וכושרם הגופני תופסים כותרות ראשיות והופכים לאובססיה לאומית. מנהיגי שני הצדדים הופכים בעצם למנג'רים של הנבחרות הלאומיות והעניינים, כמו תמיד, על סף התלקחות. השב"כ מצדו, מקים יחידה מיוחדת לאיסוף מודיעין על הנבחרת הפלשתינאית (שכוכביה מוברחים אל תוך גבולות האוטונומיה) ובמקביל מאבטח את המתקנים בהם מתאמנת הנבחרת הישראלית.

      מאירסון מכניס אותנו לפרטי הפרטים של כל מה שקורה סביב המשחק בשל הנחת בסיס נוספת - הספר נכתב לאחר מעשה – כשתוצאות המשחק ידועות וההיסטוריה נחתמה. את הסוף לא אגלה – גם בספר לא כלול תיאור של המשחק עצמו והקוראים לא זוכים לגלות את התוצאה (הפסדנו? נצחנו?) – רק אסגיר את היעד האלטרנטיבי אליו יישלח הצד המפסיד: הפלסטינים לעיר אוהלים בסעודיה. הישראלים יקבלו שיעורים באנגלית ויישלחו לאחר כבוד לארה"ב. המדינה ה- 51 תוקם על שטחי אורגון, נוואדה ואיידהו. הבירה תקרא EER DAVID או YERUSHALEM. ואולי גם שם נמצא עם מי לריב. כל משחק מתחיל ב-0:0. השופט בן-זונה. מזרח תיכון חדש.

      ** מחבר הספר, איתי מאירסון, כותב בוואלה!

      "מלחמת 90 הדקות", איתי מאירסון // ידיעות ספרים