שיגעון של סרט

הפוסטר של "The Wackness" – שמזכיר במקצת את הפוסטר של יצירת הביכורים הקלאסית והקשה של לארי קלארק, "Kids" – והידיעה שעלילת הסרט ממוקמת בניו יורק, 1994, לגמרי עשו לי אנטי. כי מה אני צריך רימייק ל-"Kids" עכשיו? ולא קצת מוקדם להתחיל להיות נוסטלגיים כלפי שנות התשעים? אז זהו, שמסתבר שלא.

כי למרות הדיעות המוקדמות והבלתי מבוססות, הפיצ'ר השני של ג'ונתן לוין (אחרי הזוועתון החינני "All the Boys Love Mandy Lane") דווקא מצליח להיות חביב למדי, ואפילו קצת נוגע ללב. ולמרות הפוסטר הדומה, אין ממש כל קשר בינו לבין "Kids" (מלבד העובדה ששניהם מתרחשים בניו יורק, באמצע שנות התשעים, ועוסקים במתבגרים).

הסרט (שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס האחרון, ושיצא ממש עכשיו בדי.וי.די) מביא את סיפורו של לוק שפירו (ג'וש פק) - בחורצ'יק בודד, בתול ורגיש, שנמצא על סף סיום התיכון, ושמעביר את ימי הקיץ החמים במכירת גראס, בריבים עם ההורים ובמחשבות על זיונים.

אחד הקליינטים שלו הוא ד"ר סקווארז (בן קינגסלי), פסיכולוג חרמן וסטלן, שמאזין לרחשי ליבו של הדילר שלו בתמורה לסמים שזה מספק לו. כדי להפוך את העניינים לעוד יותר מתוסבכים, שפירו גם מאוהב באופן נואש בסטפני, בתו החורגת של השרינק (המגולמת בידי אוליביה ת'ירבי, שודאי זכורה לכם כ-BFF של אלן פייג', בסרט הבלתי נסבל "ג'ונו").

מפה לשם, שפירו והשרינק האומלל שלו הופכים לחברים די טובים, ובנוסף, ובניגוד לכל הסיכויים, גם הבת החורגת – שלגמרי נמצאת מחוץ לליגה של גיבורינו הצעיר - עושה סימנים של מעוניינת. שתי מערכות היחסים האלה יעמדו במרכזה של מעשיית ההתבגרות טובת הלב והסמי-אוטוביוגרפית שטווה כאן לוין (שגם חתום על התסריט), ולמרות שלא הכל לגמרי עובד, ולמרות שלעיתים הסרט קצת מנדנד עם הרפרנסים הנוסטלגיים שלו (גיים-בוי, קורט קוביין, או.ג'יי סימפסון, פורסט גאמפ, ג'וליאני וכיו"ב), קצת קשה שלא ליהנות מהתוצאה.

הרבה מההנאה הזאת נעוצה בעובדה שהזיווג בין שני השחקנים הראשיים מוצלח עד מאוד: פק מביא לתפקיד כמות מכובדת של צ'ארם חנוני וחולמני, ואילו קינגסלי, מצדו, גונב את ההצגה מבלי להתאמץ, ומוכיח פעם נוספת, שהוא יוצא מן הכלל גם כשהוא משתטה. כבר בסצינה הראשונה שלו הוא מוריד כמה ראשים בעזרת באנג ענק, וקצת מאוחר יותר הוא נצפה מתמזמז בתא טלפון עם מרי קייט אולסן (שגילמה, יחד עם אחותה התאומה, את מישל הקטנה ב"צער גידול בנות"). המבטא הניו-יורקי שלו אמנם מעט מעפן, אבל ההבעות ההזויות ומלאות החדווה שצצות על פניו במהלך הסרט אינן מותירות מקום לספק: האיש נהנה מכל רגע.

גם בסרטו הקודם, "חולשה ליופי", קינגסלי גילם גבר שמתמודד עם משבר אמצע החיים, אבל כאן, בניגוד לשם, הוא משחרר את הברגים, מתבל את הופעתו בקצת טירוף, ומספק את אחת ההופעות המבדרות ביותר של הקריירה שלו. בנוסף, כאן, בניגוד לשם, התוצאה הרבה, אבל הרבה, פחות מדכאת (למרות שהציצים של פנלופה קרוז בהחלט היו מוסיפים).

אם תוסיפו להצטיינות של קינגסלי את פס הקול המצוין (שמורכב מרצף ארוך ואיכותי של להיטים תקופתיים מבית היוצר של Notorious B.I.G, A Tribe Called Quest ו-Wu Tang Clan, בין השאר), את היכולת של לוין לסחוט משחקניו הצעירים כמה רגעי רוך אינטימיים ועדינים (שמפליאים בכנותם ובמידת הדיוק שלהם), את הרפרנסים הניינטיזיים שכן פוגעים במטרה ("זה מזכיר לי את הפרק של 'בברלי' שבו ברנדון ואמילי ולנטיין לקחו אופוריה", לדוגמה), ואת העובדה שהמערכה השלישית של הסיפור מצליחה להפתיע, להימנע מצ'יזיות ולעשות כבוד לדמויות, תקבלו סרט סטלנים קטן וצנוע שמספק את האלטרנטיבה המוחלטת לניו יורק הניינטיזית של לארי קלארק. "The Wackness" רחוק מלהיות משהו שישנה את חייכם, אבל אם אתם בני שלושים ומשהו, הוא בהחלט עשוי להזכיר לכם עד כמה החיים שלכם השתנו מאז 1994. וגם עד כמה העולם בו אתם חיים השתנה. פאק, אני מרגיש זקן.

מתייה קסוביץ', הבמאי של "בבילון - אחרי הספירה" (ומי שביים בשנות התשעים את יצירת המופת "השנאה"), היה כל כך לא מרוצה ממה שאולפני פוקס עוללו לו לסרט, שעוד לפני שהסרט עלה למסכים, בסוף אוגוסט האחרון, הוא החליט לצאת במסע השמצה חסר תקדים נגד היצירה שעליה שקד במשך חמש השנים האחרונות. "מדובר בסרט מטומטם ואלים", הוא אמר לכל מי שרצה לשמוע, "שנראה כמו פרק רע של '24'".

ובכן, עכשיו, שהסרט יצא בדי.וי.די, ניתן לראות מה כל כך הרגיז את קסוביץ'. מה שהיה במקור אפוס מדע בדיוני של קרוב לשלוש שעות, הפך, לאחר התערבותם הבוטה של אנשי האולפנים, לסרט אקשן עתידני, סתמי ולא מאוד קוהרנטי שאורכו פחות משעה וחצי; לגרסה טראשית וטיפשית ל"הילדים של מחר".

ובכל זאת, למרות זאת, "בבילון – אחרי הספירה" מוצלח בהרבה מ-"Redemtion" - סרט הטלוויזיה העלוב שעשו לאחרונה ל-"24" – ולא מדובר בבזבוז זמן מוחלט. במיוחד אם אתם מחבבים את וין דיזל.

הזמן הוא העתיד הלא רחוק, העולם נמצא בתוהו ובוהו, ודיזל הוא שכיר חרב קשוח שנשכר להוביל בחורה מסתורית ואת בת הלוויה שלה (נזירה קרטיסטית בגילומה של מישל יאו), מרוסיה לניו יורק. כמובן שיהיו בדרך לא מעט תקלות, הפתעות, קרבות ומרדפים (חלקם לא רעים בכלל), וכמובן שיתברר שלא מעט אנשים רעים מבקשים לשים את ידיהם על הבחורה המסתורית שלנו. הבעיה היחידה היא שהסרט לא ממש יסביר לצופים מה כל כך מסתורי בה, ו/או מה האנשים האלה שרודפים אחריה רוצים ממנה בכלל. כלומר, הוא ינסה להסביר, אך לא באמת יצליח.

שכן, בדיוק כש"בבילון" מגיע לשלב שבו הכל אמור להתבהר, קורה משהו משונה שמותיר את כל השאלות באוויר, והרושם שמתקבל הוא שכל המהות של העלילה נעקרה מתוכו על ידי מי שערך את הסרט מחדש. וגם גרסת הדי.וי.די, שמוסיפה למשכו של הסרט עשר דקות, לא מאוד מסייעת לפתור את התעלומה. להפך.

כל מקרה, תוך כדי ובין לבין, דיזל מכסח ללא מעט רעים את הצורה, ופולט, על הדרך, כמה וכמה משפטי מחץ משעשעים בקולו העמוק והחמוד. לא יודע מה איתכם, אבל לי זה הספיק בהחלט. כנראה שזהו הצד החיובי של לגשת לצפות בסרט עם אפס ציפיות. לפעמים אין מנוס מלהיות מופתעים לטובה.