האלטרנטיבה הקטנה והבועטת ל"ארץ נהדרת"

חייבים לומר זאת פעם נוספת – השידור החי הכריח את "ארץ נהדרת" לקצר את מערכון הפתיחה, מה שהופך אותו לדחוס ואפקטיבי יותר ופחות נמרח. אסי כהן חוזר, כצפוי, לדמותו הכריזמטית של גבי אשכנזי ("ברז מוגז עדין בטעם תפוח"), יובל סמו מצחיק בתור הדב נבון הפלוגתי ("חוגלה אפורת חזה" היתה היציאה הכי מוצלחת שלו) והגעתו של אהוד ברק - האם מחיאות הכפיים מלמדות על עלייה בפופולאריות בעקבות המלחמה? - סוגרת את הפינה הסאטירית: היעדר המטרות של המבצע, הפחד מסיבוכים וסחבת וההסכם שיושג וכבר היה אפשר להשיג מלפני שבועיים.

ככל שציפי לבני מוצלחת כמי שהמבצע הזיק לקריירה הפוליטית שלה ("ה'יהיה בסדר' האיסלנדי המפורסם"), מה שבולט בהמשך המערכון הן השאלות ששואל אייל קיציס. כשהוא שואל את לבני על הקושי בהשגת הסכם, או מפנה שאלה לרוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע המבולבל (והנמרח), נחשפת פעם נוספת אוזלת היד של התקשורת במלחמה – על מגישיה ופרשניה - ושיתוף הפעולה המלא שלה עם דובר צה"ל; לו היו לאושרת קוטלר, יעקב איילון, אהוד יערי או מירב מילר את התובנות והאבחנות שמפגין קיציס כלפי האישים המפוברקים שפוקדים את האולם שלו, ייתכן וסרטוני ההפצצות של דובר צה"ל לא היו התכניות הנצפות ביותר ב-VOD בשבוע האחרון, אבל על כך בהמשך. דווקא הכניסה של קובי אוז, בדרך כלל אס מנצח, מסיימת את המערכון בגמגום קל. זה היה הרגע החלש ביותר בתכנית הטובה ביותר העונה, ואחת הטובות של "ארץ" אי פעם.

שוב, קיציס חד עם ההערות הקטנות אחרי האייטמים (" איזה יופי" אחרי ה"כוס אמק" הלא יאמן של האלוף יאיא וה"אפשר להיות רגועים" אחרי הפיצוץ של דרדסבא).

הרעיון חביב (החלפת הרינגטון של מריאנו למשל), אך ממצה את עצמו מהר, כמו גם הביצוע. מצד שני לא מדובר במערכון ארוך.

יונית הציונית נעה בין הניואנסים לסרבול, מאור כהן מעולה בתור כתב הבי.בי.סי האנטישמי ("המטוסים זרקו עלינו דרקון שאנס את בתי עם שטריימל"), השיר של אל אקצה טי.וי מחופף ומצחיק בטירוף, יהורם ארבל העיוור מדויק ואברי גלעד פגז ("מעורבים או לא מעורבים – הם ערבים!"). הדבר שהכי דורש תגובה הוא אבי בניהו ב-VOD: העובדה שהפצצות חיל האוויר הן האירוע הנצפה ביותר ב-VOD מבהיר עד כמה ישראל היא לא פחות ממדינה חולנית במצב של פסיכוזה מיליטריסטית.

עשוי מצוין ומשחק בין ההסברה העילגת להיפ הופ הצעצוע הישראלי. ההכנסה של "שריפה, אחים, שריפה" והסירנה במקום סקרצ'ים עם פטיפונים טורפות את כל הקלפים.

היה ברור שמסעדת חמודי תחזור. אסי כהן נותן גם הפעם הופעה שבין הפיטר-סלרסית לג'ון קליז כ"פולטי", אלי ומריאנו מעולים עם ריקודי הכבש ונחמד מצד מירב מיכאלי שצחקה על עצמה וקנחה ב"חבורת מחבלים כולכם זונות". אגב, מפגש הסטייק לא נמצא בקרליבך, אלא בדרך בגין.

שימי, דיקלה ופילוס איבדו את המקום שלהם כפתיח והסגיר של התכנית והאמת שדי בצדק. עדיין יש בפילוסים חן רב, בייחוד בדינמיקה ביניהם, אבל יותר ויותר נדמה כאילו הדמויות סוחבות את העלילה התקועה. ובכל זאת, אחרי צפייה שנייה במערכון, מתברר הטייק-אוף על " שיר של אחרי מלחמה" של אריק איינשטיין כמרגש יותר משהיה נדמה.

יותר משזה היה מצחיק, הדגנרט שביקש להקים מגרשי טניס וכדורגל במקום עזה רק הדגים עד כמה המצב כאן עצוב.

לפני חודש בערך די נכנסתי כאן ב"עד הבחירות זה יעבור" בהנחיית ליאור שליין. אלא שמאז קרו שני דברים שעושים רק טוב להומור: הרייטינג הצטמק עוד יותר ונפתחה מלחמה, שמצדה הגדילה את הנפח של שידורי "עד הבחירות". הרייטינג הנמוך, שמוריד מהמשתתפים כל לחץ, הופך את כל הנוכחים באולפן למשוחררים; הסמיכות של השידורים , בשל עלותם הנמוכה, תורמת לכימיה באולפן והמלחמה, מצדה, עוזרת בנושאי השיחה. כך קרה שמבלי להתכוון הפכה "עד הבחירות זה יעבור" לאנדרדוג נשכני נטול רסן ומצחיק למדי, כפי שהובהר אמש בלקט ששודר. אז ככה - א. בחיי, אני שמח שטעיתי
ב. סחטיין