תגידי לי מה נהיה?

קשה לבחור שיר אחד מתוך רפרטואר שאינו נגמר ועשוי ללא רבב. קשה לבחור שיר אחד מבין חמישים שנה של יצירה. קשה לבחור שיר אחד מתוך עשרות אלבומי הקלאסיקות שיצאו מ-Hitsville USA ומאות השירים ששוחררו לעולם באותה שיטה בה דטרויט הביאה את המכוניות לאמריקה. 200 מהם הגיעו למקום הראשון. קשה, אבל בסופם של חיוך, דמעה ואנחת 'כבר לא עושים כאלו שירים', יש רק שיר אחד שמוטאון, עם הגב לקיר, תיקח איתה אל הקבר. שיר שעורר את הויכוח הרעשני ביותר, עליו אמר הכוכב הגדול ביותר של הלייבל: השיר או אני. בארי גורדי, אחד שאין בלבדו בלייבל, נאלץ לראשונה להתקפל בפני מארווין גיי, שבחר לשבור את השתיקה שלו לאחר מותה של תמי טארל דווקא עם השיר הזה. לאחר שהסינגל של "What's Going On" מכר יותר מכל דבר אחר שהוציא - וברוך השם הוא הוציא - גורדי אכל את הכובע; השיר שפסל על הסף ביולי 1970 ותייג כ"לא מסחרי" מכר 2.5 מיליון עותקים. הרבה אנשים שאלו אז בזמזום נוגה את אותה שאלה – מה נהיה? - שממשיכה להדהד, ערירית עצובה ונפלאה כל כך, גם היום. תסתכלו רגע מה הולך סביב.

קשה להפריד שיר, מושלם ככל שיהיה, מאלבום מושלם. במיוחד במקרה של "What's Going On", השיר והאלבום. שלמות שעומדת לבד בתקליטון 7" והיא בעצמה חלק בלתי נפרד משלמות גדולה יותר, בעטיפה נפתחת ופרצוף מודאג ויפהפה עליה. אז מי יותר שלמה? תודה לאל על התחבטויות כאלו. זה ברור שמבחינה טקסטואלית "Inner City Blues" מעמיק ומפתח את הדאגה למה נהיה מהארץ הזאת, ו"Mercy Mercy Me"- סוחף בפשטותו. וזה לפני שדיברנו על הקינה "For the Children" שתמיד תהיה נכונה. אלא שגדול ומושלם ככל שהאלבום יהיה – באמת שאין בו שניה מיותרת - נדמה שדווקא השיר הוא המנצח בסופו של דבר; מקפל לתוכו כל אחד מהאלמנטים שעושים את האלבום לאחד מהטובים ביותר שהוקלטו אי פעם.

קשה לשים את האצבע על מה בדיוק בשיר הזה הופך אותו לכזה יוצא דופן. על השיר התחיל לעבוד רנלדו "אובי" בנסון מה-Four Tops והביא אותו, כפי שהיה נהוג במוטאון, לידיו של מקצוען להיטים בשם אל קליבלנד. האחרון קרא למרווין לטאצ'ים אחרונים, בהחלטה שככל הנראה שינתה את פני מקום העבודה של שלושתם. "החלטה היסטורית" קוראים לזה כאן. גם שם. העובדה שזה השיר הראשון שמרווין כתב לעצמו ואחד מהראשונים של מוטאון שדנו במצב הפוליטי ולא בזה של הבילבורד אינה נקודת זכות. זה היה קורה ממילא. היה להם את בארי גורדי כדוגמה למי שהולך עם הרגש כמו משורר ומסתער כמו נמר. בואו נשאר במוזיקה רגע. האם זה התזמור המושלם שנע מג'אז למוזיקה קלאסית באותה קלות שטיפת טל זולגת מעלה ירוק כשהבוקר עולה; באותה עוצמה שדמעה זולגת מעין של אהובה שרואה אותו מתרחק. זה הליין המושלם של ג'יימס ג'יימרסון על הבס? או זה המהפנט של כלי ההקשה? יש שיטענו בלהט כי זה בכלל הסולו של האלט סקסופון או מקהלת הקולות, שמרווין הקליט ויצר בכך את אחד מסמלי הזיהוי שלו לנצח. יהיו כאלו שפשוט יטענו שזה האיש עצמו. אין ויכוח. שירים כאלו מזכירים למה קוראים לכל העסק הזה מוזיקת נשמה. אלוהים היה שם בסטודיו, זה על בטוח, וזה קורה פעם במי יודע כמה זמן; פעם בחמישים שנה, כנראה.

ויש גם את המילים. הן מעלות בזיכרון את המלים של שיר הסול המושלם לכשעצמו "A Change is Gonna Come"; מרווין לוקח את התוגה של סם קוק ומכניס אותה להלם שאחרי מלחמה, למציאות מפורקת, לפרנויה שתמיד שולטת במקומות מהם הטנקים מתרחקים, לפחד שתמיד מביא לשנאה, למעגל חסר התועלת שבדרך הזו. הוא ניסה להראות להם, ביצירת מופת שכולה אהבת אדם. הוא ניסה להראות להם שאפשר אחרת. אמר פעם איש חכם בשם ג'יידו קרישנמורטי משפט שקשה להתווכח איתו – "אם אנשים היו באמת אוהבים את הילדים שלהם לא היו מלחמות בעולם." מרווין שר את זה בשיר. והקשה הזה עדיין נשמע טוב כל כך. מושלם. קשה להתווכח עם זה. מזל טוב מוטאון. מגיע לך.