מי יגיד לו, מי יידע?

באחד מהערבים המרים של אוגוסט 2006 נחת מסוק צבאי במנחת של בית החולים רמב"ם. מבטן המסוק נשלפה אלונקה, עליה שכב רס"ן תומר בוהדנה, מ"פ בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. סמוך לצוואר, מתחת לעצם הבריח, נח הכדור שקרע את הווריד הראשי. בוהדנה כוסה בשמיכה צבאית אפורה, אך מחצי הגוף שבצבץ ממנה אפשר היה לשים לב לכתמי דם שהכתימו את בית החזה ולראות בבירור את אבק הקרב שכיסה את פניו. רגע לפני שהוכנס למבנה בית החולים, מבעד למכונת ההנשמה שכיסתה את פיו ואפו, הספיק בוהדנה לנעוץ מבט בצלם אלעד גרשגורן, להניף את כף ידו ולסמן וי כאות ניצחון. זו היתה התמונה שתיזכר ממלחמת לבנון ה-2.

מצד אחד, לא היה בצילום הזה שמץ מההילה שאפפה את חיילי 67' כשעמדו נרגשים מול הכותל המערבי. ומצד שני, גם לא את ההלם על פניהם של החיילים השבויים ביום הכיפורים. גרשגורן אכן סיפק תיעוד מהימן: צה"ל אמנם הכה את כוחות האויב, אך הוא חזר מהקרב מאובק ומדמם ואותות המלחמה דבקו בנו גם הרבה אחרי שבוהדנה שוחרר מבית החולים.

עושה רושם שהמלחמה בעזה מתקרבת לימיה האחרונים. למרות האיפול התקשורתי שהטיל דובר צה"ל על פעולת הכוחות, זו עדיין היתה אחת המלחמות המסוקרות ביותר. מהרגע שנורה הפגז הראשון, ליווה את המלחמה שטף בלתי פוסק של מילים, ששודר יום אחרי יום, 24 שעות ביממה. הרבה יותר מאלף מילים סיפקה התקשורת לציבור, ואף לא תמונת מלחמה אחת שתיזכר גם בתום הקרבות.

נדמה שתמונת המלחמה, זו שראויה לה"א הידיעה בראשה, היא מקדם מכירות שמשמש את העיתונים להגדיל את תפוצתם. זה כמובן נכון, אבל גם צה"ל וראשי השלטון יודעים להפיק תועלת מההנצחות של הרגעים הדרמטים האלה ולבנות סביבם מיתוס שישרת אותם בשלב וועדות החקירה. זוהי, אחרי הכל, תמונת הניצחון שהם כל כך מייחלים לה.

ובכל זאת, למרות כל האינטרסים שרוצים בלידתה, עדיין לא זכינו לתמונת מלחמה כדת וכדין. תמונה שתלכוד את רוח המערכה ותקבע אותה בזיכרון הקולקטיבי. תמונה שתצמצם את הכרוניקה המלחמתית לכדי כמה אינצ'ים בודדים. ובכן, גם למלחמה הזאת יש תמונה. אלא שאנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים לראות אותה. היא תהיה אכזרית מדי. ספק אם נוכל להביט לגיבור שיונצח בה בעיניים. המבט שלו יהיה מבט מאשים.