באסה או קלאסה: Killing in the Name " של רייג' אגינסט דה מאשין

כבר מהרגע הראשון רייג' אגינסט דה מאשין מתגו עצמם כנודניקים ריאקציונרים. השם שלהם הבהיר שהם זועמים על השימוש המוגזם במכונות, סמפלרים וסינתיסייזרים ברוק, בניגוד אליהם, שמשתמשים אך ורק בגיטרה, באס ותופים. כאילו הגיטרה החשמלית לא זכתה לאותו בוז שזכה הסמפלר כמה עשרות שנים לפני; כאילו היא נעלה יותר ומרמה פחות; כאילו אם רעש מסוים מגיע מאפקט של הגיטרה ולא מלחיצת כפתור על מקלדת הוא אמנותי ומוזיקלי יותר; כאילו להקות מטאל כמו מיניסטרי או פיית' נו מור, שהדגימות והאלקטרוניקה היו חלק בלתי נפרד מה-DNA שלהן, הן לא להקות אותנטיות כמו רייג', שהתיימרו להחזיר את המוזיקה לבסיס שלה (ואם כבר בסיס, למה לא לקחת את הקונספט הזה עד הסוף עם אבנים, מקלות, קלרינט ויוקלילי?).

עם זאת קשה להתעלם מכך שבתוך המוזיקה שרייג' יצרו - מטאל-Fאנקי סופר כבד עם זיקה היפ-הופית - הגימיק שלהם היה ייחודי, הבליט אותם מהלהקות סביבם ושירת את המטרה. מצד שני קשה להתעלם ממייק מויר, הסולן של סואיסיידל טנדנסיז - להקה הרבה יותר טובה שפעלה פחות או יותר באותן ספירות מוזיקליות וטקסטואליות רק באופן קיצוני יותר - שקרא לרייג' אגינסט דה מאשין חבורת צבועים. הטקסטים האנטי-ממסדיים של רייג', שהיו נגועים בסיסמאות ריקות לא גרדו את קצה החתרנות של מויר, שנלחם נגד הצנזורה, הרייגניזם, טקטיקות הגיוס הנלוזות של הצבא האמריקאי, קפיטליזם, מערכת החינוך, מוסדות פסיכיאטריים והייאוש של להיות בן עשרה בעומק, שזאק דה לה רוחה רק יכול היה לחלום עליו. לא פלא אם כן, שההתרסה הארסית של מויר הגיע אל מעטים מדי ונשארה באנדרגראונד ואילו רייג' אגינסט דה מאשין הפכו להרכב שמוכר מיליונים; להקה שמוחה נגד כלכלת התאגידים החזירית, אבל חתומה בסוני (ואם זו לא צביעות, אני לא יודע מה כן).

וזה לא שרייג' לא היתה להקה טובה. היא היתה ממש אחלה. היה לה סאונד משלה שאין לטעות בו, וסולן כספיתי שנותן את הנשמה על הבמה, גיטריסט מחונן ובאס-תופים שמחזיקים את כל המתח הזה בFאנקיות מהודקת. והיו לה גם שירים טובים - "בומבטראק", "Settle for Nothing", "בולז אוף פרייד", " People of the Sun" וכמובן "Renegades of Funk" האדיר, שחולק כבוד לכל מי שהשפיע עליהם. מה שכן, דווקא השיר שפרסם אותם והפך למזוהה ביותר עמם, הוא גם הרגע החלש ביותר שלהם.

בהאזנות הראשונות אי אפשר היה להתעלם מ-"Killing in the Name": הוא היה מסעיר, בוטה, סוחף, לא נשמע כמו שום דבר ששמעת קודם וכמובן קליט. מהאקורד הראשון דרך החלק המוצלח ביותר שלו, בסוף הבית הראשון, כשדה לה רוחה צועק את ה"Uggh" שלו (שחוזר גם אחרי ה"מאדרפאקר" בסוף) ועד ל"טה-טה-טה-טה-טה-טה" שסוגר אותו, הוא לופת את המאזין בחוזקה. הבעיה עם "קילינג אין דה ניים" היא אחרת, אם כן - הוא לא הזדקן יפה. הוא כמו יצירה שזיכרון הילדות מערפל והופך אותה לחוויה בלתי נשכחת, אולם כאשר נתקלים בה אחרי שנים היא מרגישה עלובה. גרוע מכך, אתה מרגיש פתטי שהיא אי פעם טלטלה אותך.

ראשית, "קילינג" הוא שיר לא קוהרנטי בעליל, שבנוי מחלקים הטרוגניים מודבקים; הפתיחה (עם האלמנטים הערביים שלא חוזרים) לא קשורה לסולו גיטרה (הסופר וירטואוזי) שלא קשור לריף (הדי דבילי) שלא קשור למעברים (הילדותיים) שלא קשורים להתפוצצות בסוף. אלא שיותר מאשר המוזיקה מפריעה בעצמה, חורה החיבור שלה לטקסט. "קילינג", בדומה, למשל, ל"התפסן בשדה השיפון", הוא זעם נאיבי וילדותי בתחפושת של מהפכן שמבקש לפקוח לנו את העיניים. רייג' לכאורה חושפים כאן את המנגנונים הפועלים מאחורי שפיכויות הדמים באשר הן, אבל הם עושים זאת על ידי סלוגנים חלולים כמו "עכשיו אתה עושה מה שהם אומרים לך" ו"לך תזדיין אני לא אעשה את מה שתגיד לי", שמגיעים כמנטרות שעליהן חוזרים כמה שיותר.

ואם כל הטיעונים המפורטים שסיפקתי עד כה לא מספיקים בשביל להפוך את "קילינג" לשיר מבאס, אני נאלץ לשלוף את נשק יום הדין - "אבטיח בשקל". אין דבר גרוע יותר מאשר הטראומה ממועדוני הקיבוצים, או מחתונות של חובבי מוזיקה אלטרנטיבית, בהן בכל פעם שנהגה המשפט "Now you do what they told you", צועק כל הקהל "אבטיח בשקל!" בהתלהבות של גולנצ'יקים באפטר (לא פארטי, אפטר מהצבא). בניגוד ל"בפה-בתחת" החינני שמתלווה ל"I Just Can't Get Enough" של דפש מוד, אין כאן שום קשר למילות השיר, אלא לאיזה פולקלור פרובינציאלי מתלהב. אם זאק דה לה רוחה יודע שכל המסרים הניאו-מרקסיסטיים (בשקל) שלו הופכים לאבטיח (בשקל), ועוד במועדונים בקיבוצים! - אחד הנצרים האחרונים לסוציאליזם במצב הצבירה המרקס-אנגלסי שלו - הוא בוודאי היה חושב פעמיים לפני שכתב את השורות הללו.