פרק ראשון

בבוקר נובמבר אחד בשנת 1769 התעורר טיב?ו?ר סקארד?נ?לי בתא מעצר נטול חלונות, דם קרוש על פניו הנפוחות וראשו כואב להחריד. לשווא חיפש כד מים באפלולית התא. ריח האלכוהול בבלויי סחבותיו עורר בו בחילה. הוא צנח על מצע הקש והשעין את גבו על קיר העופרת הקר. חוויות מסוימות בחייו נידונו, כנראה, לשוב ולהישנות – הרמאות, השוד, המכות, המעצר, הרעב.

ערב קודם לכן שיחק הגמד בבית מרזח כמה סיבובי שחמט על כסף וברווחיו הראשונים קנה יין שרף במקום ארוחה הגונה. שתוי היה אפוא כשהסוחר הצעיר הציע לשחק נגדו על שני גו?לד?נים.

טיבור שיחק היטב, אך כשהתכופף להרים מטבע שנפל, החזיר הוונציאני ללוח מלכה שזה מכבר הורחקה ממנו. טיבור מחה אך הסוחר התעקש – לשמחתם הרבה של מלוויו. לבסוף הציע לגמד לסיים את המשחק בתיקו ולקול צחוקם של הצופים לקח הסוחר את כספו בחזרה. האלכוהול שיבש את דעתו של טיבור: הוא תפס את ידו של הסוחר, זו שאחזה בכספו. תוך כדי התגוששות מצאו הוא והוונציאני את עצמם על הרצפה. ידו של טיבור הייתה על העליונה עד שבא אחד ממלוויו של הסוחר וריסק כד יין שרף על ראשו. טיבור לא איבד את הכרתו, גם כשהוונציאנים חבטו בו בזה אחר זה. אחר כך מסרו אותו לידי הק?ר?ב?יניי?רי, השוטרים האיטלקיים, וטענו שהגמד רימה אותם במשחק, תקף אותם ואף גנב מהם. למשמע הדברים לקחו אותו הקרב?יניי?רי לבית הסוהר הקרוב, אל חדרי העופרת שמעל לארמונו של הדו?ג'ה. נטלו מטיבור את מעט כספו וגם את לוח השחמט שלו, אך קמע המדונה נשאר תלוי על חזהו. הוא אחז בו בשתי ידיו וביקש מאם האלוהים שתשחרר אותו מן החור הזה.

אך סיים את תפילתו ודלת התא נפתחה והסוהר הכניס פנימה בן אצילים. האיש היה מבוגר מטיבור בעשר שנים לערך, שערו חום כהה, תווי פניו חדים, צדעיו נסוגים. לבוש היה לפי צו האופנה, בלי הגנדרנות הוונציאנית: מעיל הדור בצבע חום-אגוז עם חפתי תחרה, מכנסיים באותו צבע, תחובים במגפי רכיבה גבוהים, ומעיל עליון שחור. על ראשו חבש כובע משולש, רטוב מגשם, ובחגורתו נשא פגיון. הוא לא נראה איטלקי. טיבור נזכר שראה אותו אמש בין באי בית המרזח. בן האצילים החזיק ביד אחת כד מים ופת לחם, ובאחרת שחמט מסעות באיכות מעולה. השוער העמיד לו פמוט ושרפרף והלה התיישב. הוא הניח את כד המים, הלחם והכובע ליד משכבו של טיבור ובלי לומר דבר פתח את לוח השחמט, הניחו על הרצפה והחל לסדר עליו את הכלים. כשיצא השוער מן התא וסגר אחריו את הדלת, לא יכול עוד טיבור לשאת את השתיקה ופנה את היושב מולו.

"מה אדוני רוצה ממני?"
"אתה מדבר גרמנית? זה טוב." הוא הוציא שעון כיס מלסו?טתו, פתח אותו והניחו ליד לוח השחמט. "אני רוצה לשחק אתך משחק אחד. אם תצליח לנצח אותי ברבע שעה, אשלם את דמי הכופר שלך ותצא לחופשי."
"ואם אפסיד?"
"אם תפסיד," השיב האיש אחרי שהציב את הכלי האחרון, "אהיה מאוכזב... ואתה, אתה תשכח שפגשת אותי אי פעם. אבל אם יורשה לי לתת לך עצה: נצח אותי, דרך אחרת לצאת מכאן לא תימצא לך. מאז ימיו של האביר ק?ז?נו?ב?ה נוספו פה כמה גדרות."
במילים אלה הרים הזר את הפרש מעל הרגלים. טיבור הביט בלוח והבחין במקום ריק בשורות הכלים שלו: המלכה האדומה חסרה. טיבור הרים את עיניו ובן האצילים קלט את השאלה. הוא הקיש על כיס לסוטתו, שם הייתה המלכה טמונה.
"עם המלכה יהיה קל מדי."
"אבל בלי המלכה, איך..."
"את זה אני משאיר לך."

טיבור ביצע את המסע הראשון שלו. יריבו הגיב מיד. טיבור ביצע חמישה מסעים מהירים קודם שהתפנה לשתות מן המים ולאכול מן הלחם. משחקו של בן האצילים היה תוקפני. נחוש בדעתו לנצל את היחס המספרי העדיף שלו ולחסל את הכלים של טיבור, קידם את שורת הרגלים שלו אל מחצית הלוח של טיבור. אבל טיבור הפגין את יכולתו. הפסקות החשיבה של יריבו הלכו והתארכו.
"החשיבה של אדוני עולה לי בזמן," הלין טיבור כשחלפו חמש דקות לפי שעון הכיס.

"אם כך, תיאלץ להאיץ את משחקך."
ואכן, טיבור האיץ את משחקו: הוא דילג מעל שורת הרגלים הלבנים ודחק את המלך אל המ?צ?ר. חמש דקות אחר כך כבר יכול טיבור לחזות את ניצחונו. יריבו הנהן בראשו, הניח את המלך שלו בצד והזדקף על השרפרף.

"אדוני נכנע?" שאל טיבור.
"אני מפסיק את המשחק. אתה הרי יודע שאיני יכול עוד לנצח. כך אוכל לנצל את חמש הדקות האחרונות של מעצרך ביעילות רבה יותר. איחולי, שיחקת היטב." הוא הושיט את ידו לטיבור. "אני האביר וו?לפג?נג פון ק?מפ??ל?ן מפ??רסבורג."
"טיבור סקארד?נ?לי מפ?רו?ב?זאנו?."

"נעים מאוד. אני רוצה להציע לך הצעה, טיבור. הבה ואפרט: אני פקיד בכיר בשירות הוד רוממותה, הקיסרית מריה ת?ר?ז?ה, קיסרית אוסטריה והונגריה. מאז התמניתי לשרת בחצרה, הפקידה בידי משימות רבות ואת כולן מילאתי לשביעות רצונה המלאה. אלא שאת כל המשימות הללו גם גברים טובים אחרים היו יכולים למלא. אני רוצה להשיג הישג יוצא דופן. הישג שיעלה את ערכי בעיניה... ואולי אפילו יקנה לי חיי נצח. – אתה עוקב אחרי?"
וולפגנג פון קמפלן חיכה לאישורו של טיבור והמשיך.

"לפני שבועות אחדים הדגים הפיזיקאי הצרפתי פ??ל?טיי?ה כמה מהמצאותיו בחצר המלכות: משחקים במגנטיו?ת, הוקוס-פוקוס עם מסמרים מעופפים ומטבעות המו?נ?עים, ככל הנראה, ביד נעלמה על פני נייר; שערות הנעמדות לפתע כהרים ועוד כיוצא באלה. דוקטור מ?סמ?ר כבר מרפא אנשים בעזרת הידע שלו בתחום המגנטיו?ת... והנה מופיע הצרפתי המלהטט הזה וגוזל בתעתועיו מזמני היקר – וגם מזמנה היקר של הקיסרית. אחרי ההצגה שאלה אותי מריה תרזה מה דעתי על ז'ן פ??ל?טיי?ה ואני לא היססתי, אמרתי לה דברים כהווייתם: המדע התקדם כבר הרבה מעבר לזה ואני, שבניגוד לפלטייה אפילו לא למדתי באקדמיה, מסוגל להציג לפניה המצאה שתאפיל על להטוטיו של פלטייה. למותר לציין כי דברי עוררו את סקרנותה. היא נאחזה בדברי... ופטרה אותי למשך חצי שנה מכל תפקידי כדי שאתפנה להכין את ההמצאה שלי."

"איזה מין המצאה?"

"אז לא ידעתי זאת בעצמי. ואולם החלטתי לבנות מכונה יוצאת דופן. דע לך שאינני רק פקיד חצר בכיר; אני מתמצא גם בתחום המכניקה. תחילה רציתי לבנות לקיסרית מכונה שמסוגלת לדבר."
"אבל זה לא ייתכן," קטע טיבור את דבריו שלא מרצון.

האביר פון קמפלן צחק והניד בראשו כמי שכבר שמע תגובות רבות כזו של טיבור. "ודאי שייתכן. אני אבנה מכשיר שידבר ברור כמו אדם ועוד בכל השפות שבעולם. אך אין די בחצי שנה למלאכת ענקים שכזאת; את זה כבר הבנתי. הזמן אינו מספיק אפילו להשגת החומרים הרבים ולניסויים. ול?קיסרית לא מניחים להמתין. – לכן אבנה מכונה אחרת." קמפלן הוציא את המלכה האדומה מכיס לסוטתו וצירף אותה אל הכלים האחרים. "מכונת שחמט."

קמפלן נהנה מארשת הפליאה שהסתמנה על פניו של טיבור והוסיף: "אוטומט המשחק שחמט. מכונה המסוגלת לחשוב."
"זה לא ייתכן."

קמפלן צחק, הוציא מלסוטתו גיליון נייר ופרש אותו. "את זה כבר אמרת. והפעם אתה גם צודק. מכונה לעולם לא תוכל לשחק שחמט. לכאורה זה אפשרי אך למעשה..."

הוא הושיט לטיבור את הנייר. זה היה תרשים של דמות ישובה אל שולחן; בעצם, שידה בעלת דלתות שונות זו מזו, סגורות. שתי הזרועות של הדמות היו מונחות על השולחן וביניהן לוח שחמט.
"כך ייראה האוטומט," הסביר קמפלן. "וכיוון שאינו יכול לפעול בכוחות עצמו הוא זקוק למוח של אדם."

טיבור התחלחל לעצם המחשבה וקמפלן שב וצחק. "אל חשש. איו בכוונתי לנסר גולגולת כלשהי. כוונתי היא שמישהו יפעיל את האוטומט מבפנים." קמפלן הניח את אצבעו על השידה הסגורה.
ואז הבין טיבור סוף סוף מדוע חיפש אותו האביר ההונגרי, מדוע עקב אחריו, לשם מה בא הנה ומדוע נהג בו בחביבות שכזאת, וחשוב מכול, מדוע היה מוכן לפדות את חירותו בכסף. קמפלן שילב את זרועותיו על חזהו. טיבור הניד בראשו זמן רב קודם שענה.
"אני לא אעשה את זה."
קמפלן הרים את ידיו במחווה של הרגעה. "לאט, לאט. עוד לא דנו בתנאים."
"אילו תנאים? זו רמאות."
"רמאות שאינה גרועה ממ?גנו?ט של כמה חתיכות ברזל ודיבור על 'משיכה מאגית'."
"מ?דבר שקר תרחק."
"וגם על כסף אסור לשחק, אם אתה כבר מצטט מכתבי הקודש."
"האנשים יבדקו את המכונה ויגלו את הסוד."
"יבדקו, כן. אך לא יגלו דבר. זו תהיה המשימה שלי."
טיבור לא השתכנע, אך לא נמצאו לו נימוקים נוספים.
"הצגה אחת לפני הקיסרית," אמר קמפלן, "אחר כך אני אשמיד את המכונה. גם לסנסציות יש כיום חיים קצרים. די יהיה אם ארשים את מריה תרזה פעם אחת, אז ייתמו דאגותי. אחר כך היא תקדם את התוכניות האחרות שלי. ואם גם אגיש לה יום אחד את מכונת הדיבור שלי, כי אז יישכח אוטומט השחמט לחלוטין."
טיבור בחן את התרשים של אוטומט השחמט.

"וזו הצעתי: תקבל שכר נדיב, מגורים טובים ומזון עד להצגה. אתה תשחק לעיני הקיסרית, אולי אפילו נגדה. לא רבים יכולים לזקוף דבר כזה לזכותם."
"זה לא יצליח."
"ונניח שהעניין לא יעלה יפה, ממה אתה חושש? אותי יוקיעו, לא אותך. אתה תוכל לקחת את שכרך ולהסתלק. לך אין מה להפסיד."

טיבור שתק זמן מה ואחר כך הביט בשעון הכיס. הזמן תם. "אם לא אקבל את הצעתו... אדוני לא ישלם תמורת שחרורי?"
"אשלם גם אשלם. נתתי לך את דברתי כשם שאני נותן לך את דברתי שאוטומט השחמט יהיה הצלחה שלא הייתה כמוה."
טיבור קיפל בזהירות את התרשים והשיבו לבעליו. "תודה רבה לאדוני, אך אינני רוצה לרמות."

קמפלן הביט בעיניו של טיבור עד שזה השפיל את מבטו. רק אז לקח את הנייר.

"חבל," אמר קמפלן והחל לאסוף את כלי השחמט. "אתה מחמיץ הזדמנות חד-פעמית לקחת חלק במשהו גדול."

על מדרגות ארמון הדוג'ה נפרד וולפגנג פון קמפלן בחופזה, ולכל מקרה ציין באוזני טיבור את שם הפונדק שבו התאכסן. טיבור הביט אחריו כשחצה את כיכר סן מארקו? ונעלם. ההונגרי התנהג כאילו טיבור היה רק מועמד אחד מני רבים למשימה המוזרה הזאת.

גשם החל שוב לרדת; גשם דק, קר, עקשני, של חודש נובמבר. טיבור שב דרך הסמטאות הריקות אל בית המרזח בריו סן ק?נצ'אנו?, שם טרחו עדיין הבעלים ושתי הנערות המוזגות על סידור המקום וניקיונו. הבעלים לא שש לראות שוב את מחולל המהומה. הוא סיפר שהסוחר לקח את הכסף ואת משחק השחמט של טיבור כמזכרת. כששאל טיבור לשמו ולכתובתו של הוונציאני סילק אותו הבעלים החוצה.

טיבור עמד מהסס בגשם, לפני בית המרזח, עד ששתי הנערות הציצו מבעד לדלת. הן ימסרו לטיבור את השם והכתובת, אמרה אחת מהן. בתמורה הן רוצות להציץ באיבר מינו, שכן עוד אמש תהו אם אכן נכון הדבר שהחוטר של גמדים גדול מזה של גברים רגילים. הדיבר נעתק מפיו של טיבור אך לא הייתה לו ברירה. בלי הציוד שלו, משחק השחמט, היה אובד עצות. הוא הביט סביבו לוודא שאין איש בסביבה ואז חשף לרגע את איברו. הנערות המוזגות צחקו מוקסמות וטיבור זכה בכתובת.

את שארית היום בילה טיבור בתצפית על הארמון. עד מהרה נרטב עד לשד עצמותיו בגשם, אך למזג האוויר היה יתרון: תושבי המקום – ובעיקר הק?ר?ב?יניי?רי – חלפו על פניו בלי לשים לב אליו. מתחת לברדסו נראה כילד אבוד.

טיבור נאלץ להתאזר בסבלנות עד הערב. אז יצא הסוחר מן הבית. הוא לבש שכמייה שחורה מעל מעיל ססגוני הדור וכובע נוצה, מגן מפני הגשם. טיבור עקב אחריו במרחק סביר. למרות הגשם היה ריח הבושם המתקתק של הוונציאני חזק כל כך, עד שטיבור היה מצליח לעקוב אחריו גם בעיניים מכוסות. אחרי כמה גושי בניינים סגר טיבור את הרווח ביניהם. הסוחר, מופתע לראות שוב את הגמד, שלח ידו אל ידית פגיונו לוודא שהוא שם. הוא לא נעצר וטיבור התקשה לעמוד בקצב הליכתו.
"הסתלק, מפלצת שכמוך."
"קודם תחזיר לי את הכסף ואת משחק השחמט שלי."
"איני יודע איך יצאת מחדרי העופרת, אך אוכל להשיבך לשם בהינף יד."
"אדוני הוא שצריך להיות כלוא שם! ייתן לי את משחק השחמט שלי!"
הסוחר שלח ידו אל מתחת לשכמייתו והוציא את המשחק. "לזה אתה מתכוון?"
טיבור הושיט את ידו אבל הוונציאני משך אליו את המשחק. "כעת אשחק משחקים אחדים עם אהובתי. אמנם יש לנו משחקי שחמט משלנו, אחד עשוי מבדיל ואחד יקר מאוד, שהכלי שלו עשויים משיש, אבל זה..." – הוא נופף במשחק הדל של טיבור והכלים קרקשו – "הופך את הכול איכשהו לעממי. לאישי."
"אני לא יכול להתקיים בלי המשחק!"
הסוחר שב וטמן את המשחק. "על אחת כמה וכמה."
טיבור משך בכנפי שכמייתו של האיש. הוונציאני השתחרר בתנועה חדה, שלף את פגיונו והצמידו לגרונו של טיבור. "כל אסתטיקן יודה לי אם אדקור אותך. אל תספק לי סיבה לכך."
טיבור נשא את ידיו מעלה במחווה של פיוס. הוונציאני הוליך את הלהב בחזרה לנדנו והתרחק, צוחק.

מעט לפני עלות השחר עזב הוונציאני את בית אהובתו ועמד לשוב בדרך שבא; עד אז עברו על טיבור שמונה שעות שבהן דמיין לעצמו את השניים משחקים שחמט ברמה של חובבים במקום החמים – מסביבם מטעמים, יינות וכריות משי – מתעלסים וצוחקים שוב ושוב על הגמד השיכור, המוכה, שערג בינתיים בבגדיו הרטובים, בלי קורת גג לראשו, למשחק השחמט העלוב שלו. טיבור היה מוכן: בדרכו של הוונציאני לביתו, בסמטה צרה ליד התעלה, הסתתר בין חומרי בניין של מבנה חדש. הוא מצא חבל עבה וקשר את קצהו האחד לסל מלא לב?נים שניצב ליד התעלה.

כשהגיע הסוחר אל המקום מתח טיבור את החבל. אויבו השתטח על המרצפת ובו ברגע נעמד טיבור מעליו ואזק את ידיו מאחורי גבו. טיבור מעולם לא גנב דבר מאיש; הוא רק רצה להשיב לעצמו את מה שהיה שלו בדין. על כספו היה מוכן לוותר. כשתפס הסוחר מה קרה זעק לעזרה. ידו של טיבור אטמה את פיו. בידו האחרת משך הגמד את משחק השחמט מתחת לשכמייה. באותו רגע הזדקף הוונציאני לפתע והשליך את טיבור מעל גבו. משחק השחמט נשמט ארצה ונפתח. הכלים התפזרו על המרצפת, אחדים נפלו לתעלה.

הוונציאני היה זריז מטיבור. כיוון שזרועותיו עדיין היו אזוקות הטעים את טיבור מ?נ?חת רגלו בבעיטה הגונה. הגמד נפל, גבו אל סל הלבנים, והסל התהפך ונפל אל התעלה. החבל נמתח וגרר את הסוחר באזיקיו על פני המדרכה. הוא צווח, המום, כשמשקלן של הלבנים גרר אותו אל התעלה. טיבור עמד בדרכו ונגרר אף הוא אל המים.

טיבור עוד לא הספיק לשקוע וכבר החל להניע את זרועותיו בתנועות שחייה כלביו?ת. בעיטה עזה של הסוחר פגעה בו מתחת לפני המים. בתוך זמן קצר נספגו בגדיו מים ומשכוהו מטה. ראשו נתקל בקיר והוא עלה בעקבותיו מעלה. כשהגיע אל פני המים ירק את מי התעלה הבאושים ונאחז בזיז בחומה.

רק אחרי כמה נשימות הבחין שהסוחר לא עלה עמו אל מעל לפני המים - וידע: האבנים והחבל הצמידו אותו אל הקרקעית. בלי לזוז עקב טיבור אחרי בועות האוויר העולות ומתמעטות והגלים ההולכים ושוככים. רצף אחרון של בועות בקע על פני המים ואז נדם הכול ורק התנשפותו של טיבור עוד נשמעה.

טיבור התקדם לאורך החומה אל הסולם הקרוב ביותר. בדרכו נתקלה רגלו בראשו של הטבוע. המגע המם אותו; הוא ציפה שהמת יאחז בו כל רגע וימשוך אותו אחריו. אחוז בהלה הושיט ידיו אל חווקי הסולם וחילץ עצמו מן המים.

משדרכו שוב רגליו על אדמה מוצקה התבונן טיבור במי התעלה השחורים. נדמה היה לו שהוא רואה עכברוש שוחה על פני המים, אך לא היה זה אלא אחד מכלי השחמט שלו. ליד החומה ממול שט לו כובע הנוצה הטיפשי של הוונציאני כמו ברווז צבעוני, ולבד ממנו לא היה עוד זכר ל?איש. במהירות אסף טיבור כמה מכליו אך לא כולם נמצאו. בחפזונו השליך את כל המשחק למים ומיד תפס, מאוחר מדי, שהלוח והכלים יעלו ויצופו. אז נמלט מן המקום.