את, אני והמלחמה הבאה 2

מוצדקת או לא, אפקטיבית או מיותרת – אלו הן שאלות שרק הזמן יענה עליהן; מה גם ששאלות אלו עוסקות במקרו, ולא בהשפעה הנקודתית על המעורבים הישירים במערכה צבאית. אם זה הלוחמים, או אלה שהשאירו מאחור. "צייד הצבאים", יצירת המופת של מייקל צ'ימינו, מבקר את מלחמת וייטנאם דרך סיפורם האישי של שלושה חברים מאזרחותם השלווה בפנסילבניה, דרך שדות הקרב במזרח אסיה, ובעיקר בהשפעה המכריעה של המלחמה על חייהם האישיים של המעורבים. בדרכו המתוחכמת, הצליח צ'ימינו להטמיע את הביקורת נגד המלחמה באזרחי ארצות הברית דרך ניפוץ המיתוס האמריקאי והצגת סיפורם האישי של הגיבורים, ששלוות חייהם נופצה על ידי אותה מלחמה נוראית. כנראה שאין דרך טובה יותר להוכיח את הששים לקרב.

אלימות תוביל בהכרח לאלימות. את המסר הזה למדתי בגיל 7, כשקראתי את אחד מספרי המדע הבדיוני הראשונים עליהם הצלחתי להניח את ידיי באוקראינה – "The Status Civilization" של רוברט שקלי.

מעשה באדם שמתעורר ללא זיכרונות על ספינת כלא שמובילה אותו לכוכב כלא, כשאת הפשע שביצע הוא כלל לא זוכר. התרבות על כוכב הלכת אליו נשלח מבוססת על אלימות; הדרך היחידה להעלות את מעמדך ולהשיג את מה שיש לאחרים היא לרצוח אותם.

הדיסטופיה הזו מצליחה לזכך את הטבע של אלימות. היא מקדמת מטרות, אבל אם אתם והאנשים שסביבכם מאמצים אותה כדרך חיים לגיטימית, הסיכוי לצאת ללא פגע ולהגיע למטרה הסופית – לשרוד, יורדת פלאים. דרך הפשרה לעולם תהיה עדיפה, כי אולי לא תתקדמו כל כך מהר, אבל הראש שלכם – הן זה הפיזי והן זה המטפורי - יהיה הרבה יותר בטוח על הכתפיים. ככה הבנתי את זה אז, ככה אני מבין את זה גם עכשיו.

עד ליציאה לאקרנים של "אוונטי פופולו", סרטו של הבמאי רפי בוקאי ב-1986, לערבים לא היו פנים. בטח שלא תודעה, מחשבה עצמאית, שאיפות או חלומות. סרטו פורץ הדרך של בוקאי הפך את התמונה. לראשונה בקולנוע הישראלי תפס הערבי את דמות הגיבור המרכזי, לא כאקט של התחסדות שמאלנית מלוקקת הכל כך אופיינית לקולנוע הישראלי בן ימינו ומיועדת בעיקר לפסטיבלי סרטים באירופה, אלא כאקט שאמור להוות עבורנו, הקהל הישראלי, מצפן שמזכיר לנו את מקורותינו המוסריים ואת חלומותינו וכיסופינו שהלכו לאיבוד אי שם ב-1967, התקופה שבה הסרט מתרחש.

הסצנה המרגשת שבה צועדים יחדיו במדבר חיילים מצרים וישראלים, מוכים, חבולים ועייפים מזוועות המלחמה, על רקע שירת "אוונטי פופולו" - המנון הקומוניסטים האיטלקים שמשמעותו הוא "קדימה העם" - מתארת יותר מכל את האמת שמסתתרת מאחורי כל מלחמה - לא מאבק בין עמים, אלא ניצול ציני של האדם הפשוט לצורך שאיפותיהם של האליטות השולטות.

אחרי שצפיתי באוונטי פופולו בפעם הראשונה זה הכה בי. הבנתי שאין זו מלחמה בין ערבים ליהודים, אלא מלחמה אחרת שונה לחלוטין: מלחמה בין הקול השפוי בשני העמים, מלחמה בין אלו שרק רוצים לחיות את חייהם בשלום, לאהוב, להקים משפחה ולהתפרנס בכבוד, ובין תאבי המלחמה, שמסיבות פסיכולוגיות מעוותות נהנים מנהרות הדם שנשפכו וכנראה גם ימשיכו להישפך עוד שנים ארוכות. כי נכון להיום, הקול השפוי מוכה עייף ומובס, ממש כמו החיילים הישראלים והמצרים ב"אוונטי פופולו".

אי אפשר להרכיב רשימה של יצירות אנטי מלחמתיות מבלי לכלול בתוכה את "מלכוד 22" של ג'וזף הלר, שמסמל יותר מכל את האבסורד שבמלחמה: את האינטרסנטיות, את הזילות בחיי ערך האדם ואת העובדה שהחיילים בה הם בסך הכל כלי שרת אומלל בידי גנרליים פסיכופטיים וצמאי דם. בכל אחד שירה ברובה קיים – או לפחות צריך להיות קיים עמוק בפנים - יוסריאן, שנמצא מעל לכל ההתרחשות, לועג לה – מפיל את המטוס שלו פעם אחר פעם - אולם עדיין לוקח בה חלק, משום שאין לו ברירה אחרת. "מלכוד 22" הוא ספר מתעתע, ולכן הוא חשוב בעיני יותר מ"במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק - יצירה אנטי-מלחמתית עוצמתית בפני עצמה - ממנו הוא מושפע. גם הוא מדגיש את חוסר התכלית והמהות שבמלחמה ככל שהיא מתארכת ומשתרכת, אלא שהוא הורג אותך ברכות – אתה מתפוצץ מצחוק בזמן שחיילי הפלוגה אליהם נקשרת מתים זה אחר זה, כלאחר יד; באגביות מכעיסה, שיכולה לקרות רק במלחמה המוות שלהם מחלחל אליך, עד שבסופו של דבר גם אתה מת כמוהם.

אם "מלכוד 22" הוא היצירה האולטימטיבית בנוגע לטמטום שבמלחמה, הרי ש"דוקטור סטריינג'לאב", סרטו הטוב והמצחיק ביותר של סטנלי קיובריק (שגם ב"שבילי התהילה" הביע מחאה אנטי-מלחמתית), עוסק כולו במה שמוביל למלחמה. ודאי לא תתפלאו לשמוע שגם כאן תופס הטמטום מקום מרכזי. הטמטום, והטירוף. וכשמדובר במלחמה גרעינית, טמטום זה כל מה שיש בהתחלה. אחרי זה, יש בעיקר גופות.

קצין בכיר אחד שמחליט שהרוסים רוצים לפגום בטהרת הנוזלים הגופניים שלנו. זה כל מה שצריך כדי לפתוח במלחמה שתהרוג את כולנו. כל הכוונות הטובות שבעולם, כל הניסיונות, כל המאמצים, לא מספיקים כדי לעצור את הבלתי נמנע.

בלי סצנת "אימה" אחת, זה אחד הסרטים המפחידים ביותר שנוצרו. הוא מפחיד, מכיוון שלמרות שכל מה שמתרחש בו אבסורדי - כאשר השיא הוא דמותו של פיטר סלרס (אחת משלוש שהוא מגלם) כמדען מטורף עם נטייה להצבעות בלתי נשלטות במועל יד - מדובר בתרחיש שהוא וריאציה מוקצנת של משהו שיכול להתרחש.

בית החולים הצבאי הנייד (או בשמו המוכר "MASH") מספר 4077 בקוריאה הוא סרט המלחמה האנרכיסטי וההזוי בכל הזמנים. אוסף הסצנות (שחייבים להודות שאינן קשורות זו לזו), שרקח הבמאי רוברט אלטמן, שורדות היטב את מבחן הזמן. ההישג משודרג אם מקפידים לזכור שהבמאי המנוח דחף את הסאטירה המרושעת לגרון האמריקני השבע בימים בהם הדוד סם היה תקוע עמוק בבתי הזונות בסייגון ודיק ניקסון עוד חלם על סיום מכובד לקריירה פוליטית מפוארת. אין ספור ציטוטים קורעים, משחק פוטבול בלתי נשכח על סמים, מתקן זיקוק אלכוהול באוהל צבאי, טונות של חרמנות תחת אש וזית אחד במרטיני הפכו עבורי את "MASH" לתנ"ך אנטי-מלחמתי טבול בדם, סקס ושנאת ממסד הכרחית. ונסיים בציטוט: "ניתוח הראש הצליח לכם? בוודאי, החייל מת מפציעת בטן".