באתר AMG מתארים את ג'רביס קוקר כ-bookish, כלומר למדן, שקדן, תולעת ספרים או אם להיות ילדותיים - חרשן. למרות שילדים שמגדירים אותם כ"בוקיש" מקבלים לעיתים מכות בחצר בית הספר ומאוחר יותר מתקשים לאבד את בתוליהם, אפשר לסמוך על מלך הגיק-שיק שהוא לקח את זה כקומפלימנט. אפילו קראתי שלאחרונה החליט ג'רביס לרענן את פורמט ההופעה הקונבנציונלי עם הרצאות קצרות בין השירים. המוזיקאי הבריטי העולה ליאו צ'דברן לקח את העניין צעד אחד קדימה וניכס לעצמו את התואר הבלתי רוקנרולי הזה, כשאימץ את שם הבמה סיימון בוקיש (Simon Bookish).
גם אם הוא לא יודה, נראה שסיימון בוקיש מנסה לרשת את מקומו של ג'רביס קוקר בתור הסופרסטאר של הפופ האינטלקטואלי. אך בניגוד לקוקר, ניתן להניח שבגופו של בוקיש אין ולו טיפה אחת של דם מעמד הפועלים, שזה מה שתמיד הציל את ג'רביס תדמיתית ונתן תוקף למילותיו. סיימון בוקיש לרגע לא מתיימר להיות וורקינג קלאס - הוא בא מרקע של מוזיקה קלאסית, הוא מלא יומרות אמנותיות ואינטלקטואליות והוא מעצב את בגדיו האוונגרדים בעצמו - אבל גם כך, כשהאנגלים רואים בחור עם משקפיים שמעולם לא לכלך את ידיו, הם מיד מקטלגים אותו כפוץ. ובמקרה של בוקיש, עלינו להסכים.
חוץ מזה יש להניח שהיעד הקרייריסטי הריאלי יותר של בוקיש הוא ללכת בעקבות חברו לספסל הלימודים הגבוהים, פטריק וולף. בינתיים הוא חתם בלייבל הישן של וולף, הלייבל הגרמני טומלאב. וכמו וולף לפניו, גם בוקיש מתחיל אט אט להפוך מקוריוז שיודע סולפז' ולכתוב תווים הפועל בשולי הסצינה הלונדונית, לאמן שמקבל הכרה בסצינת האינדי הבינלאומית.
לורי אנדרסון בלי קוצים
לפני שהוא הפך לסיימון בוקיש למד ליאו צ'דברן הלחנה קלאסית, הלחין מוזיקה לתיאטרון ולמחול (בין היתר הלחין והשתתף ב"מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט בהפקה חדשה של התיאטרון הבריטי הלאומי), עשה מיצגים ואימפרוביזציות, והשתתף בפרויקטים אמנותיים ואנסמבלים אקספרימנטליים.
באיזשהו שלב הוא החליט להרחיב את הקונטקסט שבו הוא פועל ולצאת מכותלי האקדמיה/גלריה/תיאטרון אל מועדוני ההופעות והלייבלים העצמאיים ולפנות לקהל שלא בהכרח מצויד ברקע תיאורטי קודם. הוא התחיל לעשות רמיקסים (בין היתר לפרנץ פרדיננד), התארח באלבומים של אמנים פופולריים אחרים (כמו סיינט אטיין ופטריק וולף) והוציא עד כה שלושה אלבומים.
ב-2006 יצא אלבום הבכורה של בוקיש - מעין אפוס אלקטרוני בשם "Unfair/Funfair", שעסק בטרגדיות יווניות, בריצ'רד השלישי ובהמצאת הגיליוטינה. כעבור שנה יצא "Trainwreck/Raincheck", ששילב סאונדים נסיוניים וספוקן וורד שהתחברו לכדי יצירה על תחבורה. ועכשיו מגיע "Everything/Everything" - אלבום קונספט על זרימת האינפורמציה בעידן המודרני, שאוצר המילים שלו לקוח מספרי מדע, כימיה, אקולוגיה, גיאולוגיה, אסטרונומיה, הנדסה, אמנות ועוד כמה גופי ידע. תחשבו על בוקיש בתור לורי אנדרסון בלי הקוצים.
אם אלבומיו הקודמים היו יותר אלקטרוניים, הפעם הזמין בוקיש לאולפן נגני ג'אז ומוזיקה קלאסית שינגנו בכלים חיים, כמו פסנתר, כלי נשיפה, נבל ואורגנים (כולל פרפיסה, מהסוג המזוהה בימינו בעיקר עם סטריאולאב). על אף שהכלים החיים מוסיפים לאלבום רגש שהיה נעדר מאלבומיו הקודמים, עדיין מדובר במוזיקה מאוד שכלתנית. את התחושה הזו מחזק קולו העמוק והתיאטרלי של בוקיש, שמוסיף חוליה נוספת לשרשרת של זמרים ששורשיה נמצאים בעידן שלפני הולדת הרוקנרול, אך ממשיכה בתקופתנו עם זמרים כמו סקוט ווקר, מארק אלמוד, ניל האנון מ-The Divine Comedy וכמובן ג'רביס קוקר. פה ושם בוקיש גם עושה חיקוי דיויד בואי לא רע.
גם להם מגיע
ההשפעה של המוזיקה הקלאסית המודרנית זלגה למוסיקה הפופולרית (בעיקר האלקטרונית) כבר מזמן, אך נדמה שאצל בוקיש שומעים את ההשפעה הזאת בצורה הרבה יותר בולטת מהנהוג. באלבום החדש של בוקיש ניתן בקלות לזהות שרידים של מלחינים מינימליסטים כמו סטיב רייך ופיליפ גלאס. לצדם, יש גם שירים שנשמעים כאילו נתלשו ממיוזיקל באוף-אוף-ברודוויי או ממופע קברט אוונגרדי.
בניגוד לג'רביס קוקר, המוזיקה של סיימון בוקיש פונה באופן די בלעדי לסטודנטים לאמנות ולאוטו-דידקטים נודניקים שיושבים בפאבים וקוראים פילוסופיה כדי להרשים את הבחורות. אבל מה לעשות - גם להם מגיע כוכב פופ משלהם.
סיימון בוקיש, "Everything/ Everything"
(Tomlab)