וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בום טראח

עינב שיף

17.1.2009 / 1:36

השטיק ההייפי של בום פם לא עובד כשמספרים אותו פעמיים והתשובה למשבר אמצע החיים היא עוזי פוקס. עינב שיף מפוספס

ככל שהתרבות האלטרנטיבית בישראל עברה לתוכנית עבודה של "קטע" - שבה לא האמנות חשובה, העיקר שיש לך "קטע" – כך גם המוזיקה הישראלית נדדה לכיוון אותו "קטע". ובהיותך "קטע", לא משנה שאינך מחדש דבר ובוודאי שאינך אומר דבר, העיקר שיש לך "קטע". בום פם הם להקת "קטע" מובהקת, שהשימוש שלה במוזיקה יוונית ובלקנית הוא אינסטרומנטלי לחלוטין לטובת פניהם המשתאות של אנשים שעוד מתגעגעים למועדון הג'ה פן בתל אביב, או נורא מתלהבים מפתיחת חוג ליידיש באוניברסיטה. להבדיל מלהקה כמו הבילויים למשל, שלא רק שהיה להם "קטע" (זקנים, שירים במבטא רוסי) אלא שהוא התעטף באינטליגנציה ומודעות חברתית-פוליטית נדירה, בום פם כאן כדי שהמבוגרים יתלהבו מהצעירים, והצעירים יזריקו לעצמם קצת גאווה על "פתיחות לתרבות אחרת".

אלא שכמו שעריו הסגורים של הג'ה פן, וכמו הטרחנות של הגרובטרון (שסולנה, דרור אהבה-רומם מבצע שיר באלבום, "מרילין ג'ונס"), "הקטע" של בום פם לא סוחב. אם באלבום הבכורה הם נתלו ב"חתול וחתולה" המשעשע וכמובן ב"בום פם" עם ברי סחרוף, "Puerto Rican Nights" מבהיר שההתלהבות הראשונית מלהקה שיש בה נגן טובה, התחלפה תמורת הצורך ברגש ובלהקה סוחפת ואנרגטית, כפי שהלהקה בהופעות. "שיירת הרוכבים" למשל, אותו הלהקה מבצעת עם מאור כהן, הוא בדיוק המקום אליו הלהקה צריכה ללכת - קטע סרף שלם עם ריוורב סמיך, תזמון של פאנץ' בסיטקום ובחירה מושלמת של כהן, שידוע כמבצע שירי ארץ ישראל הטוב ביותר שנולד לתנועת הPאנק. גם AY Carmella"" בביצועו האינסטרומנטלי (להבדיל מזה המושר) הוא קטע מצוין, ששוב נוגע בסרף אמיתי (ז'אנר שמעט מאד להקות ישראליות נגעו בו, וחבל) ומוותר על ה"קטע" בשביל לקחת את המאזין למסע מוזיקלי בים שהוא לא שחה בו מעולם, כפי שאלבום שרובו אינסטרומנטלי אמור לעשות.

אבל בום פם בוחרת שוב ושוב לחזור ל"קטע", שלעולם לא ישווה ליווניות של פוליקר ולסרטים של קוסטוריצה. היא, כמו רוב דור הג'ה פן, מגמדת את הידע והאהבה לז'אנר, לכדי הייפ. לקראת סוף האלבום בום פם מבצעים, שוב, את "בום פם" השיר, אך ללא קולו הסמכותי של סחרוף וללא שום סיבה נשמעת לאוזן. עוד הוכחה לכך שגם כשאתה "קטע", אף פעם אסור לספר את אותה הבדיחה פעמיים.

בום פם, "Puerto Rico Nights" (Essay Recordings)

אין זו אגדה

סיפור ההחמצה של עוזי פוקס הוא מסוג האגדות שמקשות להבין איך הרוק הישראלי היה נראה לולא קרו באמת. פוקס, מגיבורי תקופת "להקות הקצב" עם הסגנונות, שינה כיוון עם להיטי ענק סטייל "אין לך מה לדאוג" (הידוע בכינויו "תחתונים וגופיות", שמחק לחלוטין מהתודעה את פעילותו הרוקנ'רולית). כשהוא על סף הקלטות בחו"ל והצלחה בין לאומית, פוקס נפגע בתאונת דרכים קשה והושבת. הוא לא שב לאיתנו המוזיקלי מאז, כשנעלם ועזב לארצות הברית. אלבומו החדש, שספוג בהשפעת הפאתוס האמריקני והתשוקה להתחמם בצליל בומבסטי, לא מבשר על שובו של פוקס, אלא על תעשיית המוזיקה והקהל הישראלי, שפשוט החמיצה עוד צביקה פיק. הקלילות והחום הקל של פוקס התחלפו בגיטרות בעובי זרוע, של אלכולהוליסטים לשייק חלבונים ושירה שחציה שלום חנוך בתקופת "רק בן אדם" וחציה בשיא ההערצה לזמר אדם. הביצועים של שלישיית ה"יש לך כסף לשעה אולפן" (אבי סינגולדה, אשר פדי ואבי יפרח) מקצוענים לחלוטין, אך דווקא המאמץ של פוקס להוציא אלבום על "אמצע החיים" מעט נאיבי. מעורר חיוך אך לא הזדהות. למעשה, מכל האלבומים שהפיק לואי להב בשנים האחרונות, מפתיע למדי שדווקא על המוצר הזה לא הוא חתום.

למרות ש"אמצע החיים" רחוק שנות אור מהברק של תקופת הסגנונות (אפשר לציין לטובה את "דלת ורודה", פוקס ראוי לכל המחמאות על הרעב שמקנן בו לחזור למקום שבו רוק טבול בקלישאת סברס (קשוח מבחוץ, מתוק מבפנים), הוא התשובה למשבר אמצע החיים. זה בוודאי עדיף על קניית אופנוע, או על סיבוב הופעות עם שיר וגבי שושן.

עוזי פוקס, "אמצע החיים", Play Records

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully