אריה אלדר

אם בזכות חצי משפט ומצמוץ בעין חתמו עשרות אלפי אנשים על עצומה כנגד יונית לוי, תארו לכם מה הם מתכננים כנגד כתב ערוץ 10, שלומי אלדר. אם עשרות אלפי אנשים, שלא הצליחו להתאגד כנגד שום מטרה צרכנית ראויה, מערוצי החמש פלוס פלוס פלוס ועד האצבע המשולשת של ראש הממשלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, יכולים בכיף להיכנס במגישת חדשות רק בגלל שנדמה להם שהיא מפגינה הומאניות, תארו לכם מה הם מתכננים לכתב הטלוויזיה שריחם על רופא ערבי. כי כמו אותה עלק אמא מודאגת שהתפרצה בבהמיות מבישה על ד"ר עז א-דין אבו אל–עייש, שאיבד שלוש משמונה בנותיו בהפגזה חסרת טעם (אבל הבן שלה בצנחנים! הוא כבר לא, מתברר. לא אף אחד מהשלושה שהיא מנתה), כך מלחמת עזה והדרום הרימה את ראשם של כל הלוחשים בחדרי חדרים וממתיקי המשפטים בארוחת ערב ושחררה את הצבא לבעוט בבטן של יותר מדי חפים מפשע. הם בוודאי ישבו עם מרק העוף של ארוחת השבת וצפו בשלומי אלדר נותן סוף-סוף פנים ושמות לטרגדיות, שעבור רוב הציבור הישראלי הפכו לנתון סטטיסטי משמח. ישבו, לעסו, וחשבו על העצומה, שבוודאי הייתה מנוסחת בסגנון "אנו, אזרחי ישראל המודאגים, אבות ואמהות לחיילים המגנים על משמר ארצנו, מבקשים לפטר לאלתר את הכתב שלומי אלדר, על שכפר בהערכות הצבא ונתן לרופא ערבי למרר בבכי בזמן שבנינו נמצאים בחזית".

שיישרפו העצומות. שלומי אלדר הוא גיבור המלחמה האמיתי בסיפור הזה. במבע פניו האנושי, שנקרע בין מחויבות עיתונאית לרצון לתלוש את המיקרופון ולנחם עוד קורבן שכול טרי, אלדר היה צריך להיות הפרצוף הישראלי במלחמה הזו. כי בין אם הסכים לאקט המלחמה ולאופן הפעלת הכוח הישראלי או לא - עדיין גילם בתוכו את הערכים האנושיים הבסיסיים. תקראו לזה מוסר יהודי (מבזק: אין באמת דבר כזה) או סתם הומניזם של חברה צמאת חיים – שלומי אלדר לא זעק משמחה עם כל גיחה של חיל האוויר ולא התפרק מכעס כשהוכרזה הפסקת אש. בין אם תמך במבצע או לא, הוא רק רצה להשתמש במדיום החזק ביותר בישראל כדי לעזור לאדם שהביטוי "חרב עליו עולמו" הוא לונה פארק לעומת הגיהינום אותו חווה.

אלא שאלדר יצטרך לחכות עוד זמן רב, עד שנוכל להביט במראה ולראות את פניו משתקפות מתוכה. במובן הזה, מלחמת עזה והדרום היא מלחמת השחרור של השנאה והאנטי-אנושיות של הכאילו מתורבתים, שהפכו לקונצנזוס בגללו אמנים מפחדים לדבר כנגדה ושמאלנים מתחבאים מאימתה בהפגנות זניחות של קריאת שירה. הניצחון במלחמה הזו הושג בשלבים: קודם היו אלו הטוקבקים, שמאחורי האנונימיות הגלומה בהן ניתן דרור כמעט לכל מחשבה, אפלה ומכוערת ככל שתהיה. במלחמה הנוכחית, כבר לא היה בהם צורך: גבי אשכנזי באמת אחינו, מח"ט גולני גיבור תקשורת, דובר צה"ל חוזר לימי נחמן שי העליזים ומגישי הטלוויזיה חוטפים חום בכל פעם שמדברים על הפסקת הלחימה. בשלושת השבועות של מלחמת עזה והדרום גילה עם ישראל שלא היה אכפת לו לחכות שמונה שנים העיקר שייכנסו בכולם; שיהרגו אותם עד האחרון שבהם. אלמנטים כמו חופש הביטוי, ההפגנה, התרבות – כולם פחחח (ל"ת) אחד גדול.

בכלל, בואו נדבר רגע על המושג הזה "שמונה שנים של הבלגה". ראשית, בחמש מהן עדיין היינו בעזה. שנית, אל תייחסו את חוסר האכפתיות של הממשלות השונות כלפי תושבי הדרום כהבלגה; זו סתם הייתה עוד שימת זין על אוכלוסיה חלשה במדינה שלא באמת תורמת לתל"ג או למימון המפלגות ולכן לא באמת הורגש כאן הצורך להגן עליה. אם הגראדים לא היו מרחיבים את טווח הפגיעה בישראל, היו בטוחים שלא היתה עופרת, ובטח שלא יצוקה.

יום אחד החברה הישראלית תסתכל על שלושת השבועות האלו; שבועות בהם - כפי שציין עופר שלח - היא אשכרה השתמשה בברוטאליות בסגנון ולדימיר פוטין (הרי לכם דוגמה לשלטון דמוקרטי נאור) או בהפגזות בריטניה על דרזדן – אחד מפשעי המלחמה הגדולים של מלחמת העולם השנייה (חכו ל"בית מטבחיים 5", גרסת רפיח) - כצידוק להתבהמות של עצמה. יום אחד היא תביט שוב ושוב בשידור המאלף שבו אלדר מזכיר לכולנו כיצד נראים החיים בשיא עליבותם - ועוד בשידור חי - ואילו הם קראו לו עוכר ישראל. כשהיא תסתכל, היא תתחנן לתירוץ הגון, שבגינו רק כתב אחד ועוד שלושה צדיקים ניסו לשמור על מוסר אלמנטרי. היא תסתכל, ותתחנן ששלומי אלדר יסלח לה. והוא? הוא חייב לקבל את פרס ישראל, ולהשליך אותו מגובה שלושים אלף רגל, כראוי לחברה ממנה קיבל את הפרס הזה. רק שיקיש בגג לפני כן, בשביל ההומניטריות.