מענק פרשה

זה יחטא למטרה לפאר ולשבח את "פרשת השבוע" על סמך אמינותה או על סמך המציאות המדויקת שמשתקפת מתוכה. זה אמנם נכון להגיד עליה שהיא סדרה על החיים, אבל זה רחוק מלהיות מדויק. "פרשת השבוע" היא הרבה יותר מעוד סדרה שמצליחה לקנות את האמונה שלנו בה באמצעות משחק אמיתי וסיפורים אנושיים. היא קונה אותנו דווקא כי היא לפעמים לא אמיתית; כי הטקסטים שבה הם לא תמיד מה שהיינו בוחרים לומר; כי היא סוריאליסטית בעצם התיאור הפשטני שלה של החיים, אבל פשוטה גם בצל עלילותיה הסוריאליסטיות. היא מצליחה להגזים בקורות חייהם של ארבע משפחות אומללות - שנדמה שעברו הכל מאהבה, לאכזבה, לאלימות, לצבא, לעבירה, לעונש, לבגידה ובחזרה לאהבה – ועדיין לספק תמונה הגיונית עבורנו.

החיים של המשפחות ב"בפרשת" הם אולי סוריאליסטיים, אבל המוות שבפתח העונה השלישית הוא סוריאליסטי הרבה יותר. בגלל הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא קורה; בגלל התזמון המסריח שלו, שבא לידי ביטוי גם מבחינת הדמות החווה אותו וגם מבחינת העלילה - המוות שמגיע באמצע הכל. לא בתחילת הפרק ולא בסופו. המטרה שלו היא לא לזעזע אותנו בפתח העונה וגם לא לתת לנו "גרנד פינאלה". הוא פשוט שם, כי הוא פשוט קורה. כל הזמן, ולכולנו.

על התסריט של הפרק הראשון בעונה השלישית של "פרשת השבוע" (שיצר, ביחד עם ענת אסולין רני בלייר, שגם מביים), חתום ארי פולמן והפרק כולו סובב בדרך זו או אחרת סביב הזיכרון; הגר נאבקת בזיכרון שלה לטווח הקצר שנפגע בעקבות התקיפה שחוותה בסוף העונה הקודמת; שאול נזכר במות אביו, באמצעות מס ההכנסה שנזכר בשאול; אסף נזכר בחוויות המוות שחווה על שפת הים כנער ואלישע ואליה נזכרים כמה טוב היה להם פעם ומשחזרים את העבר במין נוסטלגי שבפתחו חיים חדשים ומשותפים ביחד.

הזיכרון במקרה הזה הוא הכאב והנחת של כל אחת מהדמויות בפרק ומשמעותו - כשהיא מהולה בפסוק המצוטט "אדם כי יקריב מכם קורבן" מתוך פרשת ויקרא – מבליטה עוד יותר כמה נפלאה הסדרה הזו. הזיכרון הוא הצלקת שמונעת מכל אחת מהדמויות להמשיך את חייה כרגיל, שעוזרת להן לעשות טעויות ולכפר עליהן ולמרות הכאב ובזכותו מזכירה להן שהן בחיים. אותו כאב ממכר שגורם לנו כצופים להרגיש והופך אותנו לצרכנים הצמאים ביותר שלו ושל סדרת המופת הזאת.