פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מסקרן, משונה ומרשים: "הסיפור המופלא של בנג'מין באטמן" ראוי לנקודות זכות

      בניגוד לשמועות ולמרות אורכו "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא לא סרט כל כך נורא. ישי קיצ'לס צעיר לנצח

      "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא סרט מסקרן, משונה ומרשים, שאמנם לא מאוד הצליח להאיר את חיי באור חדש, אך לכל אורכו, הוא גם לא גרם לי לרצות לשלוח יד אל מתחת למושב בחיפוש אחר שקית הקאה, ונראה לי שמגיעות לו על כך נקודות זכות.

      בכל זאת, אין ספק שהאפוס החדש של דיוויד פינצ'ר ("זודיאק", "שבעה חטאים", "מועדון קרב") נופל תחת הקטגוריה של "מעשייה הוליוודית קסומה ומיינסטרימית שאמורה למלא את לבו של הצופה ברגש דביק ובמחשבות חמימות ומצופות סוכר", והעובדה שפינצ'ר מצליח להוליך את היצירה המסחרית, הנגישה והגימיקית שלו על החוט הדק והחמקמק שנפרש מעל גיא הגועל נפש, מבלי ליפול ולו פעם אחת למלכודות נלוזות של סנטימנטליות ו/או קיטש מעורר חלחלה, בהחלט סייעה לי ליהנות מחלקים רבים של "באטן", ולא להתנגד לתחבולות השטחיות, הנבובות והמעט קלישאתיות שאותן הוא מאמץ לפרקים. במילים אחרות, קשה לומר שסבלתי בעת הצפייה בו.

      נראה כמו שזיף מיובש

      הקטע של בנג'מין באטן הוא שהוא נולד זקן, ושהוא הולך ונהיה צעיר ככל שעוברות השנים. כתינוק הוא מקומט ומתפרק, בגיל שמונים הוא זאטוט חמוד שמדיף ריח של אוטו שעוד לא הורידו ממנו את הניילונים, ובין שתי הנקודות האלה הוא חי את חייו, ורושם את כל ההיי-לייטס ביומן שלו.

      את היומן הנ"ל מקריאה קרוליין (ג'וליה אורמונד) לאמה הקשישה והגוססת, דייזי (קייט בלאנשט), בחדר בית חולים בניו אורלינס, רגע לפני שסופת ההוריקן קתרינה שולחת את העיר למצולות.

      בנג'מין, כך אנו למדים, נולד ביום שבו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, וטבעו המוזר קשור באופן לא מוסבר לשעון שמתקתק הפוך, אותו בנה שען עיוור ששכל את בנו במלחמה הגדולה.

      אמו של הזאטוט מתה דקות אחרי הלידה, ואביו, שמתקשה להתמודד עם העובדה שבכורו נראה כמו שזיף מיובש, נוטש אותו על מדרגותיו של בית אבות. אשה שחורה ויראת שמיים בשם קוויני, שמוצאת את החבילה, מאמצת את המפלצת אל ליבה, וכך, בניגוד לציפיות המוקדמות, הילד מעביר כמה שנים טובות מוקף בזקנים חביבים ושכחנים.

      במהלך השנים האלה הוא גם פוגש את דייזי – ילדה ג'ינג'ית מקסימה שתהפוך לאהבה הגדולה של חייו (ושתהפוך, בהמשך דרכה, לזקנה שגוססת בחדר בית חולים בניו אורלינס).

      קצת אחר כך, בנג'י מתחיל להכיר את העולם ולצבור הרפתקאות. הוא פוגש טיפוסים מעניינים, מאבד את בתוליו, מוצא עבודה על אוניה קטנה, ואפילו מנהל רומן רוסי עם טילדה סווינטון המדהימה. במקביל, לאט לאט, הוא הולך ונהייה דומה יותר ויותר לבראד פיט. בסופו של דבר, הכל מתנקז לרגע שבו המצב הפיזי והרגשי שלו יתאזן עם המצב הפיזי והרגשי של אהובתו דייזי (כי כל אחד מהם עושה דרך הפוכה במסלול החיים), ולרגע שבו יתאפשר לצמד היונים ליהנות מקצת זוגיות, במובן הקונבנציונלי (וגם להזדיין כמו שפנים).

      לא יותר מפלקט פסיבי

      הבעיה העיקרית של הסרט היא שדווקא הקטע שבו בנג'י ודייזי ממצים סוף סוף את אהבתם מהווה את חלקו החלש ביותר, והבעיה הקצת פחות עיקרית של הסרט היא שמשם העניינים מתקשים להתאושש ולהתרומם. כתוצאה מכך, באופן מתסכל, כוח המשיכה של "באטן" הולך ונמוג.

      האיחוד בין השניים – שאמור להיות השיא האמוציונאלי של כל העסק, והרגע שבו הצופים אמורים לשלוף את המטפחות – דווקא מתאפיין בבנאליות ונכשל בניסיונו לרגש. וכאמור, ההתרחשויות העלילתיות שמגיעות לאחריו אינן מצליחות להתעלות, או אפילו להשתוות לאלה שבאו לפניו (כי בת'כלס, אחרי שבנג'י שב הביתה ממלחמת העולם השנייה, לא קורים יותר מדי דברים יוצאי דופן).

      מצד אחד, ניתן להאשים בכך את התסריט של אריק רות' ("פורסט גאמפ"), שמתבסס כאן באופן חופשי למדי על סיפור קצר של פ. סקוט פיצג'רלד, ושקצת נותר ללא תחמושת לחציו השני של הסרט (ושגם לא ממש מצליח להעניק לדמויות הראשיות שלו יותר מדי עומק). מצד שני, ניתן להאשים את התדלדלותו ההדרגתית של "באטן" בהופעתו המדולדלת של בראד פיט.

      בחלקו הראשון של הסרט, כאשר פלאי הטכנולוגיה מאפשרים לפינצ'ר להלביש את פרצופו של גיבורינו החתיך על גוף של גולום, לא רק שניתנת לנו הזדמנות לצפות במשהו שטרם ראינו (דרמה שמתבססת על אפקטים מיוחדים, שמקומם היה, עד עתה, בסרטי הרפתקאות ומד"ב), אלא שגם ניתן להבחין בהתלהבות תמימה, חמימה וילדותית שמתלווה לדמותו של בנג'י. האופן שבו הוא מבקש שיקריאו לו שוב את הסיפור של קיפלינג, הפרצוף הצוהל שלו כשהוא מצליח ללכת לראשונה, הדרך שבה הוא מבטא את מילותיו כשהוא שב הביתה שיכור – כל הניואנסים שובי הלב האלה מתפוגגים ככל שעוברות השנים, מה שמותיר את הצופים עם לא הרבה יותר מפלקט פסיבי שהתברך בפרצוף שלא כואב להסתכל עליו.

      יכולות סיפוריות בלתי ניתנות לערעור

      ובכל זאת, למרות זאת, כאוסף של סיפורים קצרים שעוסקים בבדידות, בטיימינג ובמוות (וזה מה שיש לנו כאן בסופו של דבר), "באטן" מצליח לספק את הסחורה. היכולות הטכניות המופלגות של פינצ'ר (מקצוען מארץ המקצוענים) מולידות סרט שהתברך בכמות נדיבה של אימג'ים נאים שנחרטים בזיכרון (חיילים בשדה הקרב שרצים ברברס, בונה השעונים ששט בסירת משוטים אל לב הים, יונק הדבש שמגיע לאחר הקרב מול הצוללת, ועוד) ובכמה סיקוונסים סוחפים (דוגמת השרשרת הסיבתית – שנראית כאילו נלקחה מתוך "אמלי" - שמובילה את דייזי אל פתחו של אסון).

      כמו כן, היכולות הסיפוריות הבלתי ניתנות לערעור של רות' (שטווה כאן סיפור שלא היה מבייש את ג'ון אירווינג, ושנמנע מלגלוש לעממיות הפופית של "גאמפ", ותודה לאל על כך) מצליחות להוליד כמה רגעים רכים ומאופקים של חסד (במיוחד מצאה חן בעיני מערכת היחסים הלילית עם סווינטון במלון, אבל גם בבית האבות ישנם כמה וכמה נקודות שמצליחות לגעת ללב). ובכלל, העניינים כאן הרבה יותר מלנכוליים ממה שאולי הייתם מצפים שהם יהיו, וזו בהחלט מחמאה.

      נכון, "באטן" לא אומר שום דבר מסעיר ו/או מעורר מחשבה על החיים בדרום ארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים ו/או על החיים באופן כללי: "אתה לא יודע מה מגיע" – משפט שחוזר כמה פעמים במהלך הסרט – הוא לא יותר מווריאציה למשפט השוקולד של גאמפ (וגישת ה"חצי הכוס המלאה" ל"אתה לא יכול לעצור את מה שמגיע" – המשפט שהניע את "לא ארץ לזקנים"). וגם "הכל חולף", משפט נוסף שחוזר כאן שוב ושוב, הוא לא משהו שיגרום לספל הקפה שבידכם לצנוח אל הרצפה ולהתנפץ לאלפי חתיכות של חרס. אבל לא נראה לי שכל זה באמת משנה. כי אם תצליחו להיכנס לאווירה ולהתמסר לסיפור מתחילתו, עד שתשימו לב לכך שאכלתם בחייכם עוגיות מזל סיניות שהכילו יותר תבונה ותובנה מהסרט הזה, כבר תהיו עמוק בתוכו. ובינינו, בניגוד לשמועות, זהו באמת לא מקום כל כך גרוע להעביר בו כמה שעות.