אמסטרדם
פרופסור סולומון רוזנר היה ראשון המתריעים בשער, אף ששמו לא יקושר לפרשה אלא בחדרי חדרים מוגנים של בניין משרדים אפרורי במרכז תל אביב. גבריאל אלון, איש הביון הישראלי האגדתי אך הבלתי צפוי, יעיר מאוחר יותר שרוזנר היה המקור היחיד בתולדות "המשרד" שהביא במותו תועלת רבה יותר מבחייו. כל מי שההערה הזו הגיעה לאוזניו סבר שהיא מחוספסת ולא אופיינית ל?איש, אך עם זאת הולמת את האווירה הקודרת שכבר השתלטה אז על כולם.
הרקע למותו של רוזנר לא היה בישראל, היכן שמוות אלים מתרחש אכן לעתים תכופות מדי, אלא דווקא ברובע שקט בדרך כלל של אמסטרדם העתיקה. זה קרה ביום שישי ראשון של דצמבר, ומזג האוויר היה מתאים יותר לראשית האביב מלשלהי הסתיו. יום ראוי למה שההולנדים אוהבים לכנות ג?ז?ליגה?יד, סיפוק הנאות קטנות: שוטטות ללא מטרה בין דוכני הפרחים של הב?לו?מ?נמ?רקט, בירה או שתיים באיזה בר טוב בר?מב?ר?נדטפ?ל?ין, או, למי שחושק בכך, קמצוץ חשיש איכותי בבתי הקפה החו?מים של ה?רל?מ?רסטראט. את הדאגות והמלחמות נשאיר לאמריקנים שנואי נפשנו, מלמלה אמסטרדם העתיקה בהדרה באותו ערב סתווי זהוב. ביום כזה מודים אנו על שנולדנו הולנדים וחפים מכל פשע.
סולומון רוזנר לא היה שותף לתחושות האלה של בני ארצו, ובעצם גם לא לרבות אחרות. אף שלמחייתו כיהן כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת אמסטרדם, את עיקר זמנו הקדיש למרכז לחקר ביטחון אירופה. מלעיזיו הרבים מצאו הונאה בעליל בשם המוסד הזה, כי רוזנר לא שימש רק ראש המרכז אלא היה גם החוקר היחיד שלו. אך למרות המגרעת הגלויה הזו הצליח המרכז להנפיק זרם איתן של דוחות ומאמרים מהימנים, המפרטים את האיום המרחף על הולנד עקב עלייתו של האיסלאם המיליטנטי בתחומה.
ספרו האחרון של רוזנר, הכיבוש המוסלמי של המערב, טען שהולנד מצויה היום תחת מתקפה שיטתית ועקבית מצד הג'יהאד האיסלאמי. מטרת המתקפה הזו, לטענתו, היא להתנחל בהולנד ולהפוך אותה למדינה בעלת רוב מוסלמי, שבה ישלטו בעתיד הלא רחוק כל כך חוקי האיסלאם, הש??ריעה. המחבלים והמתנחלים הם שני צדדיו של אותו המטבע, ה?זהיר, ואם הממשלה לא תנקוט פעולה מיידית וחריפה, י?רד עד מהרה לטמיון כל היקר להולנדים חסידי המחשבה החופשית.
מוספי הספרות של העיתונות ההולנדית הביעו, כצפוי, שאט נפש. היסטריה, כתב אחד המבקרים. להג יומרני וגזעני, כתב אחר. אחדים טרחו לציין שהדעות שהספר הזה מבטא דוחות עוד יותר כשמביאים בחשבון את העובדה שסבו וסבתו של רוזנר היו בין מאה אלף יהודים הולנדים שנלקחו לתאי הגז באושוויץ. הכול היו תמימי דעים שלא רטוריקה עוינת כשל רוזנר נחוצה במצב הנוכחי, אלא דווקא סובלנות ודיאלוג. רוזנר ניצב איתן מול הביקורת המזלזלת וסיגל לעצמו, כפי שתיאר זאת אחד הפרשנים, את עמדת האיש עם האצבע הנעוצה היטב בסכר. סובלנות ודיאלוג, הגיב רוזנר, אדרבא, אבל לא כניעה והתרפסות. "אנחנו, ההולנדים, צריכים להניח בצד את ההייניקן ואת החשיש שלנו ולהתעורר," הטיח במהלך ריאיון בטלוויזיה ההולנדית. "ו?לא, נא?בד את המדינה שלנו."
הס?פר והמחלוקת סביבו הפכו את רוזנר לאדם המושמץ ביותר במדינה, ובאזורים מסוימים גם למפורסם ביותר, וגם הציבו אותו במוקד הכוונת של המוסלמים הקיצוניים המקומיים של הולנד. אתרי הג'יהאד ברשת, שרוזנר עקב אחריהם בדבקות רבה אף מזו של המשטרה ההולנדית, להטו מחמת זעם קדוש על הספר, ומקצתם אף חזו את חיסולו הקרוב. אימאם מרו?בע בשם או?ד מערב הורה לצאן מרעיתו כי "יש לנהוג ביד קשה עם רוזנר היהודי", והביע את רצונו בקדוש מעונה שיתנדב לעשות את המלאכה. שר הפנים ההולנדי חסר הישע הציע בתגובה שרוזנר יעבור למקום מסתור, רעיון שרוזנר דחה בתוקף. בהמשך סיפק לשר רשימה של עשרה קיצונים שבהם ראה רוצחים פוטנציאלים. השר קיבל את הרשימה ללא עוררין, כי ידע שבדרך כלל מקורותיו של רוזנר בשוליים הקיצוניים של הולנד טובים בהרבה מאלה של שירותי הביטחון ההולנדיים.
בצהרי אותו יום שישי של דצמבר היה רוזנר רכון מעל מחשבו במשרדו שבקומה השנייה של בית התעלה שלו בגרו?א?נב?ו?רגוו?אל A2. הבית, כמו גם רוזנר עצמו, היה נמוך ורחב, ונטה לפנים בזווית מסוכנת, שלדעת כמה משכניו הלמה את דעותיו הפוליטיות של האיש שהתגורר בו. אבל חסרונו החמור היחיד היה מיקומו, כי הוא ניצב במרחק של פחות מחמישים מטר ממגדל הפעמונים של כנסיית זו?יד?רקירק. הפעמונים צלצלו ללא רחם בכל יום בדיוק בשעה שתים עשרה בצהריים, ולמשך ארבעים וחמש דקות. רוזנר, שהיה רגיש למטרדים ולרעש בלתי רצוי, הכריז עליהם ג'יהאד אישי זה שנים. מוזיקה קלאסית, מכונות רעש לבן, אוזניות אוטמות - כל אלה התגלו כחסרי תועלת לנוכח ההסתערות האלימה. לעתים תהה מדוע בכלל מצלצלים הפעמונים. הכנסייה הישנה כבר מזמן הוסבה לבניין משרדים ממשלתי, עובדה שסימלה היטב בעיני רוזנר, שהיה אדם מאמין למדי, את הב??יצה ההולנדית. הולנד החילונית, שמולה ניצב אויב בעל להט דתי אינסופי, הפכה את הכנסיות שלה למשרדי סעד ורווחה. כנסייה בלי מאמינים, חשב רוזנר, בעיר בלי אלוהים.
בשעה שתים עשרה ועשרה שמע קול נקישה עמומה, ומשהרים את עיניו ראה בפתח הדלת את סופי ו?נד?רהאו?ס עם צרור תיקים צמוד אל חז?ה?. סופי היתה בעבר סטודנטית שלו, ובאה לעבוד אצלו לאחר שהשלימה את לימודיה לתואר בנושא השפעת השואה על החברה ההולנדית לאחר המלחמה. היא שימשה לו הן מזכירה והן עוזרת מחקר, הן מטפלת והן תחליף בת. היא שמרה על הס?דר במשרד והקלידה את הטיוטות הסופיות של כל הדוחות והמאמרים שלו. היא טיפלה בלוח הזמנים הבלתי אפשרי שלו ובמצבם המזעזע של ענייניו הכספיים הפרטיים. אפילו לכביסה שלו דאגה, וגם וידאה שיזכור לאכול משהו. מוקדם יותר באותו הבוקר הודיעה לו שבראש השנה בכוונתה לבלות שבוע בסנט מרטן, ולשמע הבשורה שקע רוזנר בדיכאון עמוק.
"בעוד שעה יש לך ריאיון עם דה טלגרף," אמרה עכשיו. "אולי כדאי שתאכל משהו ותמקד את מחשבותיך."
"את רומזת שהמחשבות שלי לא ממוקדות, סופי?"
"אני לא רומזת שום דבר. אבל אתה עובד על המאמר הזה מחמש וחצי בבוקר. אתה צריך עוד משהו בבטן חוץ מקפה."
"זו לא הכתבת הנוראית הזאת שקראה לי נאצי בשנה שעברה?"
"אתה באמת חושב שהייתי נותנת לה להתקרב אליך שוב?" היא נכנסה למשרד והתחילה לסדר את השולחן שלו. "אחרי הריאיון עם דה טלגרף אתה הולך לאולפני אן או אס להופעה ב'רדיו אחת'. זאת תוכנית אירוח, אז היא בטח תהיה תוססת. נסה בבקשה לא לרכוש לך עוד אויבים, פרופסור רוזנר. גם ככה קשה לעקוב אחרי כולם."
"אני אשתדל להתנהג יפה, אך חוששני שכבר איבדתי לחלוטין את כושר האיפוק שלי."
היא הציצה בספל הקפה שלו ופניה התכרכמו. "למה אתה מתעקש לכבות סיגריות בקפה שלך?"
"המאפרה שלי היתה מלאה."
"אז נסה לרוקן אותה מדי פעם." היא שפכה את תכולת המאפרה אל פח האשפה שלו והוציאה מתוכו את שקית הניילון. "ואל תשכח שיש לך הערב פורום באוניברסיטה."
רוזנר הזעיף פנים. הוא לא ש??ש? להשתתף בפורום הזה. אחד מחברי הפאנל האחרים היה מנהיג אגודת המוסלמים האירופאים, קבוצה שהטיפה בגלוי לאכיפת השריעה באירופה ולהשמדת מדינת ישראל. מובטח לו ערב בלתי נעים בעליל.
"אני חושש שצרעת פתאומית תמנע את השתתפותי," אמר.
"הם בכל מקרה יתעקשו שתגיע. אתה כוכב הערב."
הוא קם ומתח את גבו. "אני חושב שאלך לקפה דה דו?א?ל?ן לשתות קפה ולאכול משהו. אולי תגידי לכתב של דה טלגרף לפגוש אותי שם?"
"אתה בטוח שזה צעד נבון, פרופסור?"
כולם באמסטרדם ידעו שהקפה המפורסם בסטאלסטראט הוא המקום החביב עליו ביותר. קשה היה שלא להבחין ברוזנר. עם רעמת שיער לבן ובגדי טוויד מהוהים הוא היה אחד האישים המזוהים ביותר בהולנד. הגאונים של משטרת הולנד הציעו פעם שישתמש בפומבי באיזו תחפושת בסיסית. על כך אמר רוזנר שזה כמו לחבוש כובע ולשים שפם מלאכותי להיפופוטם ולקרוא לו הולנדי.
"כבר חודשים לא הייתי בדואלן."
"זה לא אומר שעכשיו בטוח שם יותר."
"אני לא יכול לחיות כל הזמן כמו אסיר, סופי." הוא הצביע על החלון. "בייחוד לא ביום כזה. חכי כמה שאפשר עד הרגע האחרון, ורק אז תגידי לכתב של דה טלגרף היכן אני. ככה יהיה לי יתרון על פני הג'יהאדיסטים."
"זה לא מצחיק, פרופסור." היא כבר הבינה שלא תצליח לשכנע אותו לא ללכת, והושיטה לו את הטלפון הנייד שלו. "לפחות קח את זה איתך כדי שתוכל להתקשר אלי במקרה חירום."
רוזנר שלשל את הטלפון לכיסו ופנה לרדת במדרגות. במסדרון הכניסה לבש את מעילו וצעיף משי משובח, ויצא החוצה. משמאלו התרומם צריח הזוידרקירק, מימינו, לאורך חמישים מטר של תעלה צרה וזרועת ספינות קטנות, נמתח גשר עץ מתרומם. גרו?א?נב?ו?רגוו?אל היה רחוב שקט יחסית לעיר העתיקה: בלי ברים ובלי בתי קפה, רק מלון אחד קטן עם לא יותר מקומץ דיירים. ממש מול ביתו של רוזנר נגלה הכיעור היחיד ברחוב, בית דירות מודרני בעל חזית בצבעי לילך ולימון פסטליים. שלושה צ?ב??עים בסרבלים לבנים מוכתמים רבצו בשמש מחוץ לבניין.
רוזנר העיף מבט בשלושה וחקק בזיכרונו את פניהם לפני שפנה לעבר הגשר. כשמשב רוח פתאומי הניד את ענפי העץ נטולי העלים שלאורך הגדה, עצר רוזנר לרגע כדי להדק את הצעיף סביב צווארו ובהה בענן ו?רמ?רי תפוח שריחף מעל ראשו. ואז הבחין שאחד הצבעים פוסע במקביל לו מעברה השני של התעלה. שיער כהה וקצר, מצח שטוח וגבוה, גבות עבותות מעל עיניים קטנות: רוזנר, שהיה מומחה לפרצופי מהגרים, החליט שמדובר במרוקני מהרי הריף. הם הגיעו יחד אל הגשר. רוזנר עצר שוב, הפעם כדי להדליק סיגריה שכלל לא רצה. משראה שהאיש פנה שמאלה, הוקל לו. כשנעלם מעבר לפינה פנה רוזנר לכיוון ההפוך, לעבר קפה דואלן.
הוא התנהל לאטו במורד סטאלסטראט, התמהמה ליד חלון הקונדיטוריה האהובה עליו כדי לבחון את ההיצע היומי, נשמר שלא להידרס תחת אופניה של נערה יפה, ואף התעכב לשמוע כמה מילות עידוד מפי מעריץ סמוק פנים. הוא כבר עמד להיכנס לקפה כשחש משיכה בשרוול מעילו. בשניות הספורות של שארית חייו התענה במחשבה האבסורדית שהיה יכול למנוע את רציחתו אלמלא נכנע לדחף ולא הסתובב לאחור. אבל הוא הסתובב, כי זה מה שעושה אדם באמסטרדם ביום מרהיב של דצמבר כשמישהו זר קורא לו ברחוב.
את האקדח ראה רק במעורפל. היריות הדהדו ברחוב הצר כמו אש תותחים. הוא התמוטט על המדרכה וצפה חסר אונים ברוצחו ששלף סכין ארוכה מתוך הסרבל שלו. השחיטה היתה טקסית, ממש כפי שציוו? האימאמים. איש לא התערב בנעשה - אין פלא, חשב רוזנר, התערבות הלוא נחשבת חוסר סובלנות - ואיש לא העלה בדעתו לסעוד אותו כששכב שם גוסס. רק הפעמונים דיברו אליו. כנסייה בלי מאמינים, הם כמו אמרו, בעיר בלי אלוהים.
קראו את הפרק הראשון של "סוכן במלכוד"
19.1.2009 / 10:17