נערי חנות חיות המחמד

ב-"Taste", אחד מהשירים באלבום החדש והמדובר למדי של אנימל קולקטיב, "Merriweather Post Pavilion", שואל פנדה בר "האם אני באמת כל הדברים שסובבים אותי?/ האם אהיה שלם מבלי שהדברים האהובים עליי יהיו מסביבי?". אם אנסה לספק לו תשובות מיידיות שלא נמרחות על שלושים עמודים, אגיד בפשטות "לא, אתה לא" ו-"כן, כך נראה", בהתאמה.

פנדה בר, כמו שאר חברי אנימל קולקטיב, הוא בין היוצרים היחידים שבקושי מושפעים מהסביבה - שהמוזיקה שלהם היתה מפתיעה ומיוחדת גם אם הם לא היו נחשפים להייפים התורנים של עיתונאי המוזיקה, או לדיזונארים הענקיים שקיבצוניקים כל כך מעריכים. הם אמנם לוו מעט מבריאן ווילסון והביץ' בויז, והמשיכה שלהם לטכנו מסתתרת מתחת למיליוני שכבות הסאונד כבר במשך שלושה אלבומים, אבל גם עם אלו הם עושים משהו שאף אחד אחר לא עושה (ואלוהים יודע כמה חקיינים קמו להם בשנים האחרונות) ומעבירים את התחושה שכל צליל וכל ביט, מגיע באופן טהור מראשם בלבד.

בדרך כלל, קשה לי עם טענות כמו הנ"ל. מוזיקה היא אמנות שמשתבחת עם כמויות ההשפעות החיצוניות שנופלות עליה. הייתי אף מרחיק ואומר שיצירת המוזיקה משתפרת ונהפכת למעניינת יותר ויותר עם השנים באופן לינארי, והסיבה היחידה לכך היא הסביבה והשפעות, שמתפתחות ומשתנות בלי סוף. זו הסיבה שבגינה ממש התעצבנתי כשראיינתי את פנדה בר לפני מספר חודשים. האיש הזה, שעומד בחזית של אחת מהלהקות המשפיעות בעשור, שמפיק ומלחין את המוזיקה הכי מעניינת של תקופתנו, אמר לי מבלי להתבייש שהוא בקושי שומע מוזיקה - שבגלל עיסוק תמידי במוזיקה, הדבר האחרון שהוא רוצה זה להקשיב לה. תאמינו או לא, הוא טען שאין לו אפילו מערכת סטריאו. אבל איכשהו הוא מצליח להדהים בכל פעם מחדש. להגיד על זה "נדיר" זה אנדרסטיימנט.

גם האלבום החדש, באופן לא מפתיע, מדהים ביופיו. זה לא שאני מחדש משהו - לא ראיתי קונצנוס שכזה בקרב עיתונאים וכותבי בלוגים כבר שנים - כולם מהללים ונופלים מהרגליים. פיטצ'פורק החליטו לא להתקמצן והעניקו לאלבום ציון מטורף של 9.6 וכמה וכמה מקומות כבר הכתירו את "Merriweather Post Pavilion" כאלבום הטוב ביותר של 2009: הם לא צריכים לחכות עוד 11 חודשים, ברור להם שאף אחד בעולם לא יוכל להתעלות על הריליס הזה, חוץ מאולי אנימל קולקטיב, ששיר חדש שלהם, שצפוי לצאת על האלבום הבא, כבר נוגן בהופעה ומצא את דרכו לרשת.

שתי האמירות הנופוצות ביותר שמוצמדות תמיד לכתבות על אנימל קוקלטיב הן שהקולקטיב ממציא את עצמו כל פעם מחדש ושהאלבומים של החיות הופכים לפופיים יותר ויותר מריליס לריליס. גם אני חטאתי בלומר את הדברים הללו - יותר מדי פעמים - אבל אחרי המון האזנות לאלבום החדש, אני רוצה להכריז ולהודות שמדובר בבולשיט כפול: לא, הם לא הופכים לפופיים יותר. בכמות האלבומים שהם משחררים, אם הם באמת היו מתקרבים לפופ יותר ויותר, היום הם כבר היו צריכים להשמע כמו ריאנה, ומיותר לציין שלא זו המציאות.

הטענה שהקולקטיב ממציא את עצמו בכל פעם מחדש, גם מנותקת מהמציאות. הם לא משתנים, אלא מתפתחים; הם התחילו עם גיטרות ותופים, הוסיפו אלקטרוניקה ועם הזמן השתמשו פחות בגיטרות ויותר במחשב ובסינתי. הקולות שלהם תמיד היו חלק בלתי נפרד מהאווירה, והטקסטים שלהם נשארו פחות או יותר באותם אזורים. אפילו המלודיות העדינות והמקסימות תמיד היו שם, רק שפעם היה יותר כאוס והיום הכל יחסית מדויק. מדובר בניסיון ומחקר עצמי, לא שינוי.

אם מעולם לא שמעתם את אנימל קולקטיב, האלבום הראשון, "Spirit They're Gone, Spirit They've Vanished" יישמע לכם אולי שונה אלף שנות אור מ-"Merriweather Post Pavilion", אבל אם תוסיפו למערכת כל אחד מאלבומי האמצע, תבינו את ההתפתחות הטבעית ואת האבולוציה של אנימל קולקטיב, ודוגרי, אבולוציה מהירה ומרשימה עדיפה על ריבוי שינויים.

האבולוציה הספציפית של "Merriweather Post Pavilion" היא בעיקר בהפקה הנקיה יחסית, שמבליטה את השירה עד כדי כך, שממש אפשר להבין את מה שפנדה בר ואברי טייר אומרים. גם ערבול הקולות של השניים נשמע מחושב ומוקפד יותר מתמיד ואולי בעקבות כך - או בגלל עידן אובמה - כל מה שיוצא להם מהפה נשמע אופטימי ומלא תקווה, כמו למשל המשפט "אף אחד לא צריך להגיד שאתה סתם חולם".

הפתיחה של האלבום מתחילה בבום ענק, עם ארבעה שירים מופתיים שלא משאירים אוויר בגוף. "In the Flowers" הוא האינטרו המושלם (מבחינתי שכל אלבום בעולם יפתח איתו) שכולל בתוכו את השקט-שקט-שקט-שפתאום-מתפוצץ-בפנים שכל כך מזוהה עם הקולקטיב; "Summertime Clothes" מוסיף עוד ועוד שכבות ככל שהשיר מתפתח, וזה בכלל לא משנה כמה פעמים תאזינו לו, תמיד תגלו משהו חדש; "Also Frightened", השיר שממנו תרגמתי בחופשיות מחפירה בפיסקה הקודמת, באמת מרגיש כמו חלום מרחף ומחמם שכזה (ההסבר נשמע צ'יזי ומטופש, אבל אין דרך אחרת לתאר את הקטע) ו-"My Girls" הוא אחד מהשירים הכי טובים ששמעתי בחיים, כך שכל דבר שאגיד יהיה לא מספיק, ולא, אני לא מגזים - לא סתם כבר רצים רימקסים שלו בלי סוף (ראו קישורים), דקה או שתיים אחרי שהוא יצא.

גם ההמשך מבטיח. בין אם מדובר ב-"No More Runnin" הגאוותני, ב-"Brothersport", שהיה בכיף משתלב בתוך "Feels" או ב-"Bluish" ו-"Taste" המדהימים. באופן כללי, לאלבום הזה יש ריח חריף של יצירת מופת, ואני כבר מת שיעברו מספיק חודשים בכדי שנוכל לבדוק אותו בפרספקטיבה של זמן ולהחליט אם מדובר באלבום הטוב ביותר של המאה ה-21, של השנה או סתם של ינואר הנוכחי.

אנימל קולקטיב, "Merriweather Post Pavilion"
(Domino)